Blog Layout
פיתוח מפעלי תעשיה וכריית מחצבים בסיני
אליהו דקל-דליצקי.
פברואר 2019. עדכון 10.05.2019
מבוא
בשנת 2015, לאחר שעבד אל פתח א־סיסי תפס את השלטון במצרים, הוא יצא ב"מגה תוכניות לפיתוח מצרים". זוהי תוכנית גרנדיוזית המקיפה תחומים רבים, כגון פיתוח מרחב תעלת סואץ וכריית נתיב שיט נוסף לתעלה באורך 35 קילומטר ("מעקף איסמעליה"), כריית שבע מנהרות מתחת לתעלת סואץ, בניית עיר בירה חדשה שתחליף את קהיר, פיתוח סיני ועבודות פיתוח רבות נוספות.
עתה, שלוש שנים מפרסום התוכנית, אני מתכנן "לצאת לשטח" [1] ולבדוק מה מתבצע ובאיזה קצב, ומהם המיזמים שטרם הוחל בביצועם. בסוף סדרת המאמרים אנסה להעריך האם תוכניות הפיתוח יוציאו את מצרים מהמצוקה הכלכלית שממנה היא סובלת זה כמה דורות. הבסיס לעבודתי הם צילומי הלוויין של Google Earth ושיטוט באינטרנט. יש לזכור כי לא כל החומר הגולמי העומד לרשותי הוא עדכני, ולכן יש להניח כי בהמשך תעודכנה הערכותיי ואולי אף תשתנינה מן היסוד. בעבודה מקיפה זו אזדקק לסיוע של מומחים בתחומים שונים החל מכלכלה, השקיה וחקלאות, ותחומי תעשייה שונים. אשמח לקבל עזרה מכל מי שיכול לתרום.
פרק זה יעסוק בפיתוח מפעלי תעשייה וכריית מחצבים בסיני.
רקע היסטורי
מאז המאה ה־11, כשחרבה העיר העתיקה פלוסיון (בלוזה), שהשתבחה בייצור בדי פשתן, עד לתקופה הבריטית, אין בסיני מפעלי תעשייה. הבריטים, כדרכם בכל הארצות שהיו תחת שליטתם, החלו לחפש מחצבים וגילו מרבצים של מנגן באום בוגמה אשר בדרום סיני (כ־ 120 ק"מ דרומית מזרחית לסואץ). הם החלו לכרות מנהרות בהר כדי לגלות את העפרות ועל שפת הים באבו זנימה הקימו מפעל הפרדה קטן להפקה ראשונית של מנגן, ובנו נמל להטענת העפרות באוניות. עם תום שלטון בריטניה, קם הנשיא ג'מאל עבד אל־נאצר, הבנאי הגדול של מצרים בעת החדשה, ובנה במקום המפעל הבריטי הישן מפעל גדול יותר. נוסף על מפעל המנגן באבו זנימה, החל נאצר לבנות מכרה לפחם בג'בל מע'רה (כ־64 ק"מ דרומית מזרחית לאל־עריש). נאצר לא הספיק ליהנות משני מפעלים אלה כי בשנת 1967 כבשה ישראל את סיני. ישראל, בעשור ששלטה בסיני, לא הפעילה את שני המיזמים הללו.
בשנים הראשונות שלאחר הסכם השלום עם ישראל והחזרת סיני לידי מצרים, המעיטו המצרים בפיתוח סיני בכלל, ולא פעלו כלל בתחום התעשייה והמכרות, עד לגילוי שדות הגז בים התיכון מול חופי סיני. לאחר שנבנתה התשתית להפקת הגז, חיפשו המצרים אפיקים לשווקו. הם עשו זאת בדרכים האלה:
א. הנחת צינור לעבר ישראל, שסיפק גז גם לירדן (מיזם זה הופסק לאחר פגיעות חוזרות ונישנות של ארגוני החבלה האיסלמיסטיים).
ב. המצרים הקימו שתי תחנות כוח המופעלות בגז, האחת באל־עריש בהספק מותקן של MW 66 והשנייה על השרטון ממזרח לפורט פואד (לא הרחק מהמקום שהיה מעוז "בודפשט" של צה"ל) בהספק מותקן של MW 682.
ג. נבנו שתי תחנות כוח נוספות בדרום סיני. האחת בעיון מוסא (30 ק"מ דרומית מזרחית לסואץ) בהספק מותקן של MW 640, והשנייה בשארם א־שיח בהספק מותקן של MW 154.
ד. בג'בל ליבני (כ־47 ק"מ דרומית מערבית לאל־עריש) הוקמו שני מפעלים למלט (פרטים בהמשך).
כיום יש בסיני ארבע תחנות כוח בעלות כושר ייצור כולל של MV 1542. רשת קווי חשמל מחברת את כל סיני. רשת החשמל בסיני מחוברת בשני קווי חשמל למערכת החשמל הארצית במצרים. חשמל מצרי אף מיוצא לירדן באמצעות קווי חשמל תת־מימיים החוצים את מפרץ אילת באזור טאבה. על אף החשמל הזמין כיום בכל היישובים בסיני, לא ידוע לי על אף אזור תעשייה בסיני, למעט העיר קנטרה מזרח שבה אזור תעשייה קטנטן. מעניינת מאוד העובדה שרצועת עזה אינה מחוברת לרשת החשמל המצרית.
התוכנית לפיתוח מפעלי תעשייה וכריית המחצבים בסיני [2]
בהודעת הממשלה בפני בית הנבחרים ב־3 במרס 2016 בנושא "מגה תוכניות לפיתוח מצרים" נמסרו גם התוכניות לפיתוח מפעלי התעשייה וכריית מחצבים בסיני. להלן עיקרי הדברים:
א. הקמת מרכז תעשייתי גדול – פורט פואד מזרח. מיזם זה הוא חלק מהתוכנית הגדולה "פיתוח פרוזדור תעלת סואץ". בתוכנית מקיפה זו, שעיקריה גובשו עוד בתקופת שלטונו של הנשיא חוסני מובארק, יהפוך מרחב תעלת סואץ למרכז תעשייתי וסחר בין־לאומי. במרכז התעשייתי פורט פואד מזרח מתוכננת, בין השאר, הקמה של מפעל אלקטרוניקה גדול ומפעל להרכבת מכוניות.
ב. הקמת חווה מתועשת לגידול דגים במלחה מצפון לקנטרה. המצרים, כחלק מהניסיון להתגבר על המחסור במוצרי מזון בסיסי, מתכננים הקמה של שרשרת חוות מתועשות לגידול דגים באגמים הרדודים שלאורך החוף הצפוני של מצרים בין אל־עריש לאלכסנדריה, ביניהן, חווה לגידול דגים במלחה שבין קנטרה מזרח לבין פורט פואד.
ג. הקמת שני קווי יצור חדשים למלט (אין פירוט היכן).
ד. הקמת 15 מפעלים לשיש (אין פירוט היכן).
ומה קורה היום – כשלוש שנים לאחר פרסום התוכניות לפיתוח?
מכל האמור לעיל, למיטב ידיעתי, לא הוקם דבר, למעט עבודות להקמת החווה לגידול דגים שמצפון לקנטרה. קביעה זו מסתמכת על צילומי הלוויין שמפרסם אתרGoogle Earth , וכאמור במבוא לסדרת מאמרים זו, אין בידי צילום עדכני של כל סיני. לפיכך ייתכן שבהר כזה או אחר הוקמו אחד או שניים מתוך 15 מפעלי השיש המתוכננים.
אז מה יש לנו כיום בסיני?
החווה המתועשת לגידול דגים מצפון לקנטרה.
במקום נבנו כ־1,500 בריכות לדגים, רובן בגודל של 30X150 מטר. לעת עתה (נכון לפברואר 2019) לא הוחל בבניית כל יתר מרכיבי החווה המתועשת, שאמורה לכלול מפעל לייצור מזון דגים או מחסנים למזון דגים שייוצר במקום אחר, מתקני אריזה ושימור דגים, מגרשי חניה לרכב שישנע את הדגים לשווקים, משרדים ומתקנים לעובדים. במפעל יועסקו כ־5,000 עובדים שמתוכננים ל"ייצר" 10,000–15,000 טון דגים בשנה. כאמור לעיל, חווה מתועשת זו היא אחת מתוך שרשרת של כארבע חוות האמורות "לייצר" 50,000 טון דגים ושימורי דגים בשנה. המיזם הוא בשותפות עם קוריאנים וספרדים. העלות (הכוללת? של כל חווה בנפרד?) היא 1.7 מיליארד לירות מצריות (כ־95 מיליון דולר).
מפעלי מלט בסיני.
25 מפעלים לייצור מלט פרושים לאורכה של מצרים.[3] שני מפעלים מתעשיית המלט הוקמו בסיני, ככל הנראה בעקבות גילוי שדה הגז בים, ממול לאל־עריש. להלן הפירוט:
א. מפעל המלט האזרחי בג'בל ליבני - Sinai white Portland cement co. [4] נמצא בחלקו המערבי של ג'בל ליבני משני צידי הכביש אל־עריש - ביר אל־חסנה. המפעל בבעלות תאגיד איטלקי, ובו שני קווי ייצור. הראשון הוקם בשנת 1999 וקו הייצור השני החל לייצר בשנת 2008. בסוף שנת 2009 הגיעה המפעל לכושר ייצור של 1.2 מיליון טון MT. המפעל מתמחה בייצור מלט לבן והוא הגדול במצרים בתחום זה. המפעל מספק כ־50% מתצרוכת המלט הלבן במצרים ומייצא ל־28 מדינות. המפעל צולם לאחרונה באוגוסט 2018 ואין כל סימנים המעידים על הרחבתו על ידי הוספת קו ייצור חדש.
ב. מפעל המלט הצבאי - elarish cement company [5] נמצא בחלקו הדרומי של ג'בל ליבני, מצפון לכביש איסמעליה-אבו עויקלה-קציעות. הוא הוקם בשנת 2012 כשותפות בין משרד ההגנה המצרי עם חברה סינית. המפעל מייצר 3.6 מיליון טון מלט אפור בשנה. העובדה שצבא מצרים הוא הבעלים של חברה לייצור מלט אינה צריכה להפתיע. זה כמה עשורים הוקמו בצבא מצרים גדודי בינוי המבצעים את כל עבודות הבינוי עבור הצבא, החל מבניית מבני מגורים לחיילים וכלה בבונקרים ומתקנים צבאיים אחרים. גדודים אלה מצוידים בציוד בינוי משוכלל, ולעיתים אף מסייעים בהקמת מיזמים ממשלתיים שונים. גם במפעל זה, נכון לאוגוסט 2018, אין כל סימן המעיד על כך שהוא עומד בפני הרחבה.
מכרות הפחם בג'בל מערה.
[6] בחלקו המערבי של ההר פועל מכרה קטן לפחם. תפוקתו בשנת 2005, הייתה 300,000 טון בלבד. על פי הערכה משנת 2018, במקום יש פוטנציאל ל־16 מיליון טון לפחות. בשנים 2011–2017 לא נראתה כל פעולה להרחבת המכרה וככל הנראה הוא אינו משמש כמקור עבודה לעובדים רבים.
מפעל המנגן באבו זנימה.
בשטח המפעל ישנה פעילות של רכבים וייתכן שהמפעל פעיל, אך הוא אינו מתפתח וסביר להניח שאינו תופס מקום בכלכלת האזור.
מפעל התפלת מי ים בביר אל־עבד.
[7] בסוף שנת 2017 הוחל בבניית מפעל להתפלת מי ים בביר אל־עבד (כ-30 ק"מ ממזרח לפורט סעיד). תפוקת המפעל בשלב ראשון מתוכננת ל-150,000 ממ"ק ליום, ובשלב השני הרחבה של 100,000 ממ"ק נוספים. עלות המיזם שלושה מיליארד לירות מצריות. נכון ליוני 2019 המפעל עדיין בשלבי הקמה.
סיכום
בהכללה ניתן לומר שהתעשיות הרציניות בסיני הן תחנות הכוח ותעשיית המלט שהוקמה במקום תודות לגילוי שדות הגז בים התיכון. לעת עתה אינני מוצא כל סימן המעיד על כוונה לממש את התוכנית להוספת שני קווי ייצור חדשים למלט במפעלים הקיימים (אני גם לא רואה מקום להקמת מפעל חדש עם שני קווי ייצור).
בשלב זה, המיזם להקמת מרכז תעשיית גדול פורט פואד מזרח, נמצא על הנייר בלבד. מיזם זה שאמור להתבצע על אדמת סיני קשור למעשה קשר הדוק לתוכנית לפיתוח פרוזדור תעלת סואץ ואני מסופק אם יתרום משמעותית לפיתוח סיני.
בשל המצב הפוליטי השורר זה שנים מספר באזור, מצרים, מטעמים שלה, משתתפת עם ישראל במצור על תושבי רצועת עזה. כך נוצר מצב אבסורדי שישראל מונעת הגעת נשק לרצועה אך מזרימה אליה דלק, מלט, חומרי גלם וחשמל. מצרים לעומת זאת "אינה מצליחה" למנוע העברת נשק לרצועה, אך מטילה עליה מצור כלכלי ומונעת הגעת חשמל, מלט וחומרי גלם אחרים. מצב זה, כל עוד הוא קיים, מייתר את הצורך של מצרים בפיתוח מפעלי תעשייה בסיני, כגון מפעלי מלט נוספים או תחנות כוח נוספות. מצרים, למרות שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, מקיימת מלחמה קרה נגדה, ומונעת כל שיתוף פעולה כלכלי עם ישראל (למעט חריגים כגון עסקי הגז). במצב זה של הדברים ספק אם התעשייה בסיני תשגשג בשנים הקרובות.
אם כך, מכל תוכניות הפיתוח התעשייתי והמחצבים בסיני נותרנו לעת הזו עם החווה לגידול דגים, בפרפרזה על דברי מארי אנטואנט, אם אין לחם, אִכלו דגים.
קרדיט: בליקוט הנתונים למאמר זה סייע רבות מר ישראל לוגר.
הערות
[1]. ה"יציאה לשטח" מבוצעת באמצעות סריקת צילומי לוויין. זוהי ,לדעתי, הדרך האמינה והזולה ביותר לבדיקה מסוג זה.
[2]. מבוסס בעיקר על המאמר "מגה פרויקטים לפיתוח מצרים" מאת ד"ר אחמד אבו אחסן זראד מיום 03.04.2016
http://www.sis.gov.eg/section/337/4683?lang=en-us
[3]. עלות הובלת המלט היא מרכיב חשוב במחירו, לכן קיימת שאיפה לייצר את המלט קרוב ככל האפשר לאזורי הצריכה.
[4]. http://www.sinaiwhitecement.com/index.pl/corporate
[5]. https://www.industryabout.com/country-territories-3/343-egypt/cement-industry/1659-arish-sinai-cement-plant
[6]. https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S1110062117301800
[7]. https://www.elwatannews.com/news/details/3901815
שתף
Contact Us
Contact Us
מר אלכס צייטלין, מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על האפשרות שמצרים מתכננת מתקפת פתע על ישראל. בשיחה מובאים הגורמים שעלולים להביא את מצרים לתקוף את ישראל ומנותחים דרכי הפעולה לביצוע המתקפה.
פרטים נוספים על המתרחש במצרים ועל התעצמות צבא מצרים תוכלו למצוא באתר "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
הסופר והעיתונאי חגי הוברמן פרסם בשבועון "מצב הרוח" מאמר בשם: "חצי שנה למלחמה". חציו השני של המאמר – תחת הכותרת "השכם השלום שהתפורר" מוקדש למלאת 45 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים. הטיעון המרכזי של הוברמן הוא שרובו של הנספח הצבאי להסכם השלום הופר על ידי המצרים. בחלק זה של המאמר הוברמן מצטט חלקים מראיון טלפוני שקיים עם אלי דקל.
לפני שש שנים התחלתי לחקור את המתרחש במצרים וגיליתי שמאז 2004 צבא מצרים מרחיב מאוד את התשתית הצבאית בסיני. בשנת 2014, לאחר ימי הטלטלה האזורית ותפיסת השלטון במצרים על ידי עבד אל־פתח א־סיסי, הואצה בניית התשתיות הצבאיות בסיני, ובו בזמן הוחל בתהליך חסר פשר של רכש אמצעי לחימה מתקדמים. תהליך זה הביא את צבא מצרים למקום ה־12 בעוצמתו בעולם ודחק את צה"ל למקום ה־18.
התופעות המדאיגות של התעצמות חסרת הפשר של צבא מצרים והבנייה הנרחבת של תשתיות צבאיות בעיקר בסיני ובחזית התעלה – אינן מעסיקות את הציבור בישראל, לרבות יוצאי צבא בכירים שאיתם שוחחתי.
מכוני המחקר באקדמיה, הפרשנים והעיתונאים – כולל העיתונאים לענייני צבא הניזונים ממערכת הביטחון –מזמרים כמעט כאיש אחד את הקונספציה הזאת:
מצרים, אחרי שקיבלה מישראל את הגרגיר האחרון מאדמת סיני, אין לה שום אינטרס לפגוע בישראל. נהפוך הוא: יחסי האיבה (המכונים בשפה המכובסת "שלום קר") מתחממים, ומצרים מקיימת עם ישראל שיתוף פעולה ביטחוני שכעת אסור לפרסמו.
במאמר שלפניכם אני מביא דברי פרופסור הדבק בקונספציה השקרית. לדעתי, זו הדגמה טובה לדרך הנלוזה שבה התגבשה קונספציית ה"שלום" שלפיה מצרים אינה מעמ
במשדר מיוחד של ערוץ 14 שהתקיים ב12 במרץ זומנו דנו מספר מומחים על ההתפתחויות האחרונות באזורנו. את הדיון הנחה מר עידו טאובר. בדיון השתתף סא"ל (בדימוס) אלי דקל, שנשאל על השפעת מלחמת שמיני עצרת על הכלכלה המצרית. לדברי דקל, מאז שנת 2020 חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של מצרים, ומאז היא נמצאת במסלול המוביל לקראת חדלות פירעון.
מלחמת שמיני עצרת וצמצום השיט בתעלת סואץ (בעקבות הפגיעות של החות'ים) מאיצות תהליך זה. הגורמים העיקריים להרעה במצבה הכלכלי של מצרים הם המיזמים הכלכליים המגלומניים שרובם נכשל, והפניית המשאבים הכבה לצורכי התעצמות צבא מצרים – זאת ללא כל איום ממשי עליה.
הסרטון שלפניכם מביא רק את דברי דקל. בדיון המלא ניתן לצפות בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=XCWV8foh7fI
מר אלכס צייטלין מנהל אתר "באים אל הפרופסורים" קיים סדרת מפגשים בהם הוא ראיין את אלי דקל וד"ר מיכאל ברונשטיין בנושא עבודת המודיעין במטכ"ל. פרק ג' שלפניכם עוסק בשימוש המושכל באיסוף בחקר צבאות סדירים. בהרצאה יש ניתוח היתרונות והמגבלות של מקורות האיסוף העומדים לרשות המחקר במטה הכללי.
פרק יש ניתוח היתרונות והמגבלות של כלל אמצעי האיסוף העומדים כיום לרשות המחקר הצבאי, תוך דגש על מקומו של המודיעין המופק מצילומי אוויר, ותרומתו האפשרית של פן איסופי זה, ברקיחת ה"תבשיל" של הערכת המצב הלאומית. בסוף ההרצאה מתקיים דיון על המודיעין הדרוש לחקר צבאות לא סדירים, וכן על הסכנה בזניחת המחקר של צבאות סדירים מתוך הערכה שגויה שתם עידן ה"מלחמות הגדולות".
במרץ 2024 נערך תמלול של ההרצאה, והוא מובא להלן:
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ג' שלפניכם מתאר את עבודת המודיעין הממושכת שאפשרה את הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים. זאת לעומת הדשדוש של כוחותינו במלחמת שמיני עצרת-אוקטובר 2023. לדעת דקל המודיעין מאז מלחמת ששת הימים לא משקיע מספיק משאבים כדי לחפש דרכים שיאפשרו לצה"ל לנצח במהירות את אויבי מדינת ישראל, ועסוק יתר על המידה בבעיות עולמיות כגון אקלים.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ב' שלפניכם מתאר בקצרה את פרשת "רותם" שהתרחשה בשנות הששים של המאה הקודמת. בפרשה זו הוכה המודיעין בישראל בתדהמה, כאשר גיחה שצבא מצרים נערך בסיני. בעקבות זאת העצים חיל המודיעין את יחידת האזנה המרכזית. בשיחה מנתח דקל את המשמעויות ההרסניות של החלטה זו.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר זה
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק א' שלפניכם מתאר בקצרה כיצד נבנה חיל המודיעין וכיצד המודיעין מרבה לעסוק בנושאים אסטרטגיים חובקי עולם אך למעשה לרמטכ"ל אין קצין מודיעין שכל דאגותיו הן לסייע לו לנצח במלחמה (תנו לצה"ל לנצח).
ההחלטה להפוך את ראש אגף המודיעין "למעריך הלאומי" גורמת זה שנים רבות לכך שהמודיעין במטכ"ל עוסק אולי בדברים הרי גורל כמו אקלים ושוויון לנשים אך ממעיט לעסוק בחיפוש דרכים שיאפשרו לצה"ל להכריע את אויבי המדינה בתחכום ובמהירות.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
מאמר של אלי דקל העוסק בהתעלמות הממושכת של האקדמיה והתקשורת מכל מה שמתרחש במצרים.
מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, מוסדות המחקר האקדמיים והתקשורת ממעיטים להתעניין במתרחש במצרים. גם כשהחלה מלחמת שמיני עצרת ("חרבות ברזל") התקשורת הכתובה וצבא הפרשנים הגדול של ערוצי הטלוויזיה התעלמו כליל ממצרים ומהאינטרסים שלה במתרחש בעזה וישראל. בראשית המלחמה היו אף כאלה שפנטזו שאפשר לפתור את בעיית ערביי עזה על ידי קליטתם בסיני. כאשר המצרים שללו נחרצות רעיון זה, פִּרְשְׁנוּ פרשנינו זאת כניסיון מצרי ל"עשות קופה" ולגבות מארה"ב וישראל על כל פליט שיועבר להתיישב בסיני.
לאחר שלושה חודשי מלחמה בעזה, כשצה"ל הכריז שיש בדעתו לכבוש את רפיח ולהשתלט על ציר "פילדלפי" הביעו המצרים התנגדות עזה ואף איימו המשך היחסים בין המדינות. התקשורת, שהזניחה עשרות שנים את המעקב אחר המתרחש במצרים בכלל ובסיני בפרט, "גילתה" לפתע את מצרים וחלה לפרסם מאמרים מלומדים על מעורבותה של מצרים במתרחש בעזה.
מבין כלי התקשורת, העיתון "מקור ראשון" הקדיש את המוסף "יומן" לנושא המצרי. במוסף מופיעים שמונה חוקרים המחווים דעתם על מעורבות מצרים ועל שיתוף מצרים בפתרון בעיית
בשבועון "עולם קטן" פורסם מאמר מקיף של ארנון סגל בנושא "האם מצרים מתכננת מהלכים צבאיים". בכתיב המאמר הסתייע מר סגל בראיות שקיים עם החוקרים הבאים: מר בועז העצני, ד"ר יגיל הנקין, ד"ר מיכאל בן ארי ואליהו דקל-דליצקי. במאמר פרטים רבים על התעצמות צבא מצרים ועל הצורך במעקב צמוד אחר המתרחש בארץ זו.
