Blog Layout
פיתוח החקלאות בסיני
אלי דקל-דליצקי
פורסם בתאריך 11.12.2018 עדכון חלקי 01.05.2019
מבוא
בשנת 2015, לאחר שעבד אל פתח א־סיסי תפס את השלטון במצרים, הוא יצא ב"מגה תוכניות לפיתוח מצרים". זוהי תוכנית גרנדיוזית המקיפה תחומים רבים, כגון פיתוח מרחב תעלת סואץ וכריית נתיב שיט נוסף לתעלה באורך 35 קילומטר ("מעקף איסמעליה"), כריית שבע מנהרות מתחת לתעלת סואץ, בניית עיר בירה חדשה שתחליף את קהיר, פיתוח סיני ועבודות פיתוח רבות נוספות. עתה, שלוש שנים מפרסום התוכנית, אני מתכנן "לצאת לשטח"[1] ולבדוק מה מתבצע ובאיזה קצב, ומהם המיזמים שטרם הוחל בביצועם. בסוף סדרת המאמרים אנסה להעריך האם תוכניות הפיתוח יוציאו את מצרים מהמצוקה הכלכלית שממנה היא סובלת זה כמה דורות. הבסיס לעבודתי הם צילומי הלוויין של Google Earth ושיטוט באינטרנט. יש לזכור כי לא כל החומר הגולמי העומד לרשותי הוא עדכני, ולכן יש להניח כי בהמשך תעודכנה הערכותיי ואולי אף תשתנינה מן היסוד. בעבודה מקיפה זו אזדקק לסיוע של מומחים בתחומים שונים החל מכלכלה, השקיה וחקלאות, ותחומי תעשייה שונים. אשמח לקבל עזרה מכל מי שיכול לתרום.
הפרק הראשון שלהלן יעסוק בפיתוח החקלאות בסיני.
הקדמה
מצרים ביסודה הייתה מדינה חקלאית וגם כיום החקלאות היא מקור הפרנסה העיקרי של תושבי מצרים (40% מתושבי מצרים עוסקים בחקלאות, והיא מהווה 32% מהתמ"ג).[2] כידוע, הנילוס הוא מקור המים הכמעט בלעדי של מצרים. על פי ההסכמים הבין־לאומיים לחלוקת מימי הנילוס, מצרים זכאית לנצל 55 מיליארד מ"ק מים. בפועל, היא מנצלת 60 מיליארד מ"ק. כלומר, חורגת מהמכסה שהוקצבה לה. הגידול הקבוע באוכלוסיית מצרים ובעיות חמורות בתחום איכות המים (שיפורטו בפרק שיוקדש לנושא), גורמים למחסור במים וכבר יש סימנים שמצרים הולכת ומתייבשת. אחד הסימנים המובהקים הוא פרויקט "תעלת השלום" (ראו להלן) לפיתוח החקלאות לאורך החוף הצפוני של סיני. מפליא מאוד שלמרות המחסור במים, מצרים מתכננת תוספת נכבדה של 6,300,000 דונם[3] של שטחי עיבוד חדשים. בראייה כוללת, לשטחי העיבוד בסיני אין ערך משמעותי לכלכלת מצרים.
לכל האמור במאמר זה יש בעיקר השפעה על הבעיות הכלכליות של הבדואים תושבי סיני, שאינם מרוצים מהשלטון, וחלקם אף אוחז בנשק להילחם נגדו. למלחמה של מצרים בתושבי סיני המתמרדים נגדה, ישנה השפעה רבה מאוד על כלכלת מצרים, בעיקר בתחום התיירות המהווה נדבך מרכזי בכלכלת מצרים. הפיגועים של תושבי סיני יכולים להיות הרסניים אם המפגעים יצליחו לפגע בשיט בתעלת סואץ. המצרים מודעים לכך ונערכים
רקע היסטורי
לפני מלחמת ששת הימים
מאז ומתמיד הזניחה מצרים את סיני, וראתה אותו כאזור חיץ צבאי בינה לבין ישראל, וכאזור שבו ניתן להפיק מחצבים, כגון מנגן (אבו זנימה), פחם (ג'בל מערה) ונפט (ראס סודר ואבו רודיס). תושבי סיני הבדואים נאלצו להתפרנס בפרנסות האופייניות לבני המדבר - חקלאות בעל פרימיטיבית וגידול צאן. גידול אופיום והברחות סמים היוו מרכיב חשוב בפרנסתם של תושבי סיני. בראשית שנות ה־60 החליט הנשיא ג'מאל עבד אל־נאצר לשנות במעט את המצב על ידי שני מיזמים: הנחת קו למי שתייה מאיסמעיליה לעבר אל־עריש, קו ששירת גם את צבא מצרים ואת תוכניותיו לכבוש בבוא העת את ישראל, והנחת גִּשְׁתָּה ("סיפון") של שישה צינורות בעלי קוטר גדול על קרקעית תעלת סואץ באזור סרפאום (בין אגם תמסח והאגם המר הגדול). העברת כמות המים הרבה נועדה לאפשר פיתוח חקלאי לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. מיזם זה מוכר בישראל בשם ה"חווה הסינית".
השלטון הישראלי בסיני
מלחמת ששת הימים קטעה את המיזם המצרי להפרחת הגדה המזרחית עוד בטרם החל לפעול. לעומת חוסר המעש של המצרים בכל הקשור בטיפול בתושבי סיני, היטיב מאוד הכיבוש הישראלי של סיני עם תושבי חצי האי בתחומים האלה: ישראל אפשרה להם לעבוד בשטחה לעומת המצרים שלא אפשרו לתושבי סיני ועזה לעבוד בתחומה. ישראל הייתה גם הראשונה שהחלה בפיתוח נמרץ של התיירות, הן תיירות החופים (בניית העיר אופירה וכפרי הנופש לאורך מפרץ אילת ובית המלון המפואר בטאבה), והן תיירות המדבר לעבר הר סיני. גם הפיתוח המואץ של שדות הנפט במפרץ סואץ תרם רבות לכלכת תושבי סיני.
השלטון המצרי לאחר הסכם השלום בשנת 1979 - כללי
הסכם השלום עם מצרים גדע את צינור השפע של תושבי סיני, והחזיר אותם לימים של טרום מלחמת ששת הימים. לשלטון המצרי לקח שנים עד שהחל גם הוא לטפל בפיתוח האזרחי של סיני. בתחום החקלאות עסקה ממשלת הנשיא מובראכ בשני מיזמים. תחילה, שיקום המיזם של תעלת סרפאום ("החווה הסינית"). בהמשך יצאה מצרים גם במיזם חדש בשם "תעלת השלום" שמטרתו הפרחת המדבר בצפון סיני לאורך ציר החוף. היעד הסופי של מיזם זה הוא להגיע בבוא היום עד אל־עריש. מיזם זה יפורט בהמשך.
מצב המיזמים לפיתוח החקלאי בסיני עד שא־סיסי תפס את השלטון
כאמור לעיל, למצרים שני מיזמים לפיתוח חקלאי בסיני:
א. מיזם תעלת סרפאום להפרחת הגדה המזרחית של תעלת סואץ.
המיזם ניזון מתעלת המים המתוקים איסמעליה-סואץ (שראשיתה בצפון קהיר). תעלת המים המתוקים סרפאום חוצה את תעלת סואץ בקילומטר ה־92.8 באמצעות גשתה (סיפון). לאחר כשלושה קילומטרים ממזרח לתעלת סואץ, התעלה הראשית מתפצלת לתעלות משנה, צפונה לכיוון קנטרה המזרחית ודרומה לכיוון א-שט (מול סואץ). השטח המעובד מגיע לרוחב של כשישה קילומטרים במרכז מפעל הפיתוח ולרוחב משתנה של 2–3 קילומטרים בקצוות. סמוך למקום הסתעפות תעלות המשנה יש בית משאבות מרכזי. המיזם כולל גם שבע תחנות שאיבה משניות. במערכת הצפונית יש ארבע תחנות שאיבה קטנות נוספות הדוחפות את המים בתעלות והשקית השדות נעשית בכוח הכבידה. במערכת הדרומית יש שלוש תחנות שאיבה הדוחפות את המים לעבר צינורות וחלק מהשדות מושקים בהמטרה.
המפעל התפתח עד לשנת 2010, ומאז הוא "דורך במקום", ולא נוספו חלקות חדשות לעיבוד חקלאי. הסיבה אינה ידועה, אך כנראה מפני שהמשאבות בבית המשאבות הראשי אינן פועלות. השאיבה נעשית באמצעות בית משאבות מאולתר המעלה את המים בתעלת ההזנה הראשית באמצעות 12 צינורות בעלי קוטר קטן, העוקפים את בית המשאבות הראשי ומעלים את המים לתעלה הראשית העליונה (ראו צילום). תופעה דומה של שאיבה באמצעות משאבות מאולתרות, התרחשה בשנים 2012–2015 גם בשלושה מתוך ארבעת בתי השאיבה המשניים של מערכת ההשקיה הצפונית.
אין לי הסבר מניח את הדעת מדוע לא שוקמה מערכת בתי השאיבה במשך כשמונה שנים. בתי שאיבה מסוג זה נפוצים מאוד במצרים, ואיני רואה סיבה מדוע דווקא שם לא נמצא פתרון לבעיה. ייתכן שהבעיה אינה קשורה כלל לתפקוד מערכת השאיבה אלא למחסור במים בתעלת המים המתוקים של איסמעליה, המספקת כיום שטחי עיבוד חדשים בגדה המערבית של תעלת סואץ (צורכי חקלאי מצרים גברו על צורכי תושבי סיני).
ב. מיזם תעלת השלום להפרחת רצועת החוף בין פורט פואד למצפק.
המיזם שהחל כנראה עוד בתקופתו של הנשיא אנואר א־סאדאת, ניזון מהזרוע המזרחית של הנילוס – זרוע הדמייטה. ראשיתה של תעלת השלום היא מדרום לעיר דמיאט כ־65 קילומטר ממערב לתעלת סואץ. משם נכרתה תעלה רחבה (כ־75 מטר בכניסתה לסיני) החוצה את תעלת סואץ בקילומטר ה־29 בגשתה (סיפון). התעלה נועדה לאפשר:
1. הכשרת המלחה הגדולה של אגם מנזלה לעיבודים חקלאיים. המלחה משתרעת בין פורט פואד בצפון מערב לבין קנטרה בדרום מערב לבין העיירה בלוזה במזרח. המים בחלק זה של המיזם מגיעים לשדות בכוח הכבידה.
2. הכשרת רצועת החוף בין בלוזה לעיירה מצפק. בקרבת העיירה בלוזה, כ־29 קילומטר ממזרח לתעלת סואץ, נבנתה תחנת שאיבה גדולה הדוחפת את המים בתעלה לכיוון נווה המדבר קטיה, כ־41 קילומטר ממזרח לתעלת סואץ ששם נבנתה תחנת שאיבה נוספת ה"דוחפת" את המים בתעלה לכיוון העיירה מצפק כ־78 קילומטר ממזרח לתעלת סואץ. במצפק מסתיים השלב הראשון של מיזם תעלת השלום.
3. קיימת תוכנית להמשיך מיזם זה בעתיד לעבר העיר אל־עריש כ־145 קילומטר ממזרח לתעלת סואץ.
בצילום לוויין משנת 2002 נראה כי החלק הראשון - קרי הכשרת המלחה לעיבודים חקלאיים בכוח הכבידה של המים - הסתיים והשדות פורחים. כמו כן נכרתה התעלה בלוזה-קטיה-מצפק ובתי המשאבות נבנו אף הם, ומים זורמים בתעלה. לאורך התעלה נבנו אף 16 הסתעפויות להזרים מים בתעלות משנה. בצילומים מהשנים 2002–2010 ממשיכה זרימת המים עד למצפק ואף נצפו כמה שדות חדשים וכרייה של תעלות משנה. בצילומים מהשנים 2013–2018 נראה כי השדות שהוכשרו במקום המלחה של אגם מנזלה מעובדים, אך הקטע של כ־50 קילומטר בין בית המשאבות בבלוזה למצפק, יבש, והשדות שהוכשרו לפני כן אינם מעובדים.
לא ברור מדוע זה לפחות חמש שנים יבשה תעלת השלום. האם זה עקב התייבשות מצרים? האם זה תקלה בבית המשאבות בבלוזה? או בגלל סיבה אחרת שאינה ידועה לי.
התוכנית לפיתוח החקלאות בסיני[4]
בהודעת הממשלה בפני בית הנבחרים ב־3 במרס 2016 בנושא "מגה תוכניות לפיתוח מצרים" נמסרו גם התוכניות לפיתוח החקלאות בסיני. להלן עיקרי הדברים:
א. זמן לא רב לאחר שעבד אל־פתח א־סיסי תפס את השלטון במצרים, הוא יצא בתוכנית לכרות תעלת סואץ חדשה ממערב לתעלה הקיימת, כדי לאפשר תנועת אוניות דו־סטרית לאורך של 72 קילומטר. תעלת סואץ היא באורך של 157 קילומטר כך שמיזם זה אינו כולל את כל התעלה, וברוב התעלה נותרה התנועה רק בנתיב ההיסטורי. המיזם של "תעלת סואץ החדשה" שאני מכנה "מעקף איסמעליה", אינו פוגע במיזם החקלאי של "תעלת השלום", אך מנתק את מקור המים של מיזם סרפאום. מתכנני "מעקף איסמעליה" היו מודעים לבעיה, וכאשר החלו בכריית התעלה החדשה, ביוני 2014, הם הניחו בקרקעית התעלה החדשה גשתה נוספת, המאפשרת זרימה של שניים ורבע מיליון מ"ק מים ביום ממצרים לכיוון סיני. ככל הנראה, הספקה של הגשתה החדשה עולה על זה של הגשתה הישנה שהונחה בזמנו בקרקעית הזרוע הישנה של תעלת סואץ.
ב. היעד הכללי של ממשלת מצרים לטווח הרחוק, כפי שפורסם ב"מגה תוכניות הפיתוח של מצרים", הוא להגדיל את השטחים המעובדים בסיני מ־294,000 דונם ל־840,000 דונם. כלומר, לשלש את שטחי העיבוד החקלאי. כל זאת במסגרת התוכנית הכללית להוסיף 6,300,000 דונם לכלל השטחים החקלאיים במצרים.
ג. השלב הראשון של התוכנית לפיתוח החקלאי מצטמצם בשיקום השטחים המעובדים כיום עם תוספת של 126,000 דונם למיזם "תעלת השלום" בלבד. במילים אחרות, היעד בשלב הראשון הוא להגיע ל־400,200 דונם. מחצית מהיעד הסופי. בתוכנית הפיתוח נכלל גם מפעל שיקום כ־17,000 דונם של "כפר עמל" שמיקומו אינו ידוע לי.
ד. כדי לאפשר את מימוש תוכנית הפיתוח החקלאי, המצרים מתכננים לבנות בסיני:
1. שני מתקנים לטיהור שפכים, כנראה לצורך מים מושבים לחקלאות. מתקן טיהור אחד בתחומי מיזם סרפאום והאחר בתחום "תעלת השלום".
2. הרחבת הגשתה (סיפון) הישנה בסרפאום. הגשתה נבנתה לפני כ־40 שנה, בעת שנשיא מצרים אנואר א־סאדאת הרחיב את תעלת סואץ "הישנה" (המערבית).
3. בניית מפעל לטיהור מי שתייה, גם הוא באזור סרפאום.
ומה קורה היום – כארבע שנים לאחר פרסום התוכניות לפיתוח חקלאי בסיני?
ככלל, לא קרה כמעט דבר. מכל התוכניות שפורטו לעיל, מה שהתרחש בפועל הוא שבאפריל 2016 החלה באזור סרפאום בניית מכון טיהור מי שופכין. כיום (04.2019) יש במקום מכון קטן, שספק אם במצבו זה הוא יכול לתרום תרומה משמעותית למיזם החקלאי של סרפאום. נוסף על כך החלו עבודות לשיקום יישוב כ־18 קילומטר מדרום לקנטרה. יישוב זה נבנה עוד לפני שנת 2004 ומעולם לא אויש. ביוני 2015 החלו עבודות לחידוש רשת הכבישים ביישוב. בצילום מאוקטובר 2017 נראים בקרבת היישוב חממות חדשות ואף ראשית פיתוח שטחי עיבוד חקלאי בהשקיה באמצעות בריכות השקיה. ייתכן שהעבודות בשטח הן למעשה מיזם "כפר עמל" לשיקום של 17,000 דונם, שהוזכר לעיל.
סיכום
מכל הדיבורים של נשיאי מצרים לדורותיהם על הצורך הכללי בפיתוח סיני ובמיוחד בפיתוח החקלאות, יצא מעט מאוד. גם המעט שהתבצע דורך במקום, כמו מיזם סרפאום, או נסוג לאחור כמו במיזם של "תעלת השלום".
החקלאות בסיני היא מרכיב זעום ביותר מכלל התוכניות לפיתוח חקלאי במצרים (126,000 דונם לעומת 6,300,000 דונם) ולכן יש לראותה בעיקר בצד הפוליטי של יחסי הגומלין בין תושבי סיני הבדואים לבין הפטרונית מצרים. מאז ומתמיד היה סיני הבן החורג בכל הקשור להקצאת המשאבים לפיתוחו והמעט שהושקע הופנה בעיקר לצרכים צבאיים או לצרכים התורמים בעקיפין לצבא, כגון כבישים, וקווי מים וקשר. ייתכן שיחסי האיבה של תושבי המקום לשלטון הצבאי בסיני, גורמים לחוסר הרצון המצרי לתחזק מיזמים שנבנו בתקופת הנשיאים סאדאת ומובארכ.
אפשר לומר שהתייבשות "תעלת השלום" היא בבואה נאמנה לנסיגת כל החלומות של תהליך השלום. החולמים ציפו שסיני המפורז מצבא יהפוך למרכז לפיתוח תושבי המקום הנחשלים, וקיבלו חצי אי שעיקר הפעילות בו בשנים האחרונות היא פיתוח תשתיות צבאיות ומלחמה בלתי פוסקת של תושבי סיני עם השלטון המצרי.
הערות
[1] ה"יציאה לשטח" מבוצעת באמצעות סריקת צילומי לוויין. זוהי ,לדעתי, הדרך האמינה והזולה ביותר לבדיקה מסוג זה
[2] ויקיפדיה 11.12.2018
[3] התוכנית המצרית מונה את השטחים המעובדים ביחידת המידה "פדאן" הנפוצה במצרים. לנוחות הקוראים בישראל תרגמתי את המידה המצרית לדונם (1,000 מ"ר). הנוסחה היא: 1 פדאן = 4.2 דונם.
[4] מבוסס בעיקר על המאמר "מגה פרויקטים לפיתוח מצרים" מאת ד"ר אחמד אבו אחסן זראד מיום 03.04.2016
http://www.sis.gov.eg/section/337/4683?lang=en-us
Contact Us
מר אלכס צייטלין, מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על האפשרות שמצרים מתכננת מתקפת פתע על ישראל. בשיחה מובאים הגורמים שעלולים להביא את מצרים לתקוף את ישראל ומנותחים דרכי הפעולה לביצוע המתקפה.
פרטים נוספים על המתרחש במצרים ועל התעצמות צבא מצרים תוכלו למצוא באתר "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
הסופר והעיתונאי חגי הוברמן פרסם בשבועון "מצב הרוח" מאמר בשם: "חצי שנה למלחמה". חציו השני של המאמר – תחת הכותרת "השכם השלום שהתפורר" מוקדש למלאת 45 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים. הטיעון המרכזי של הוברמן הוא שרובו של הנספח הצבאי להסכם השלום הופר על ידי המצרים. בחלק זה של המאמר הוברמן מצטט חלקים מראיון טלפוני שקיים עם אלי דקל.
לפני שש שנים התחלתי לחקור את המתרחש במצרים וגיליתי שמאז 2004 צבא מצרים מרחיב מאוד את התשתית הצבאית בסיני. בשנת 2014, לאחר ימי הטלטלה האזורית ותפיסת השלטון במצרים על ידי עבד אל־פתח א־סיסי, הואצה בניית התשתיות הצבאיות בסיני, ובו בזמן הוחל בתהליך חסר פשר של רכש אמצעי לחימה מתקדמים. תהליך זה הביא את צבא מצרים למקום ה־12 בעוצמתו בעולם ודחק את צה"ל למקום ה־18.
התופעות המדאיגות של התעצמות חסרת הפשר של צבא מצרים והבנייה הנרחבת של תשתיות צבאיות בעיקר בסיני ובחזית התעלה – אינן מעסיקות את הציבור בישראל, לרבות יוצאי צבא בכירים שאיתם שוחחתי.
מכוני המחקר באקדמיה, הפרשנים והעיתונאים – כולל העיתונאים לענייני צבא הניזונים ממערכת הביטחון –מזמרים כמעט כאיש אחד את הקונספציה הזאת:
מצרים, אחרי שקיבלה מישראל את הגרגיר האחרון מאדמת סיני, אין לה שום אינטרס לפגוע בישראל. נהפוך הוא: יחסי האיבה (המכונים בשפה המכובסת "שלום קר") מתחממים, ומצרים מקיימת עם ישראל שיתוף פעולה ביטחוני שכעת אסור לפרסמו.
במאמר שלפניכם אני מביא דברי פרופסור הדבק בקונספציה השקרית. לדעתי, זו הדגמה טובה לדרך הנלוזה שבה התגבשה קונספציית ה"שלום" שלפיה מצרים אינה מעמ
במשדר מיוחד של ערוץ 14 שהתקיים ב12 במרץ זומנו דנו מספר מומחים על ההתפתחויות האחרונות באזורנו. את הדיון הנחה מר עידו טאובר. בדיון השתתף סא"ל (בדימוס) אלי דקל, שנשאל על השפעת מלחמת שמיני עצרת על הכלכלה המצרית. לדברי דקל, מאז שנת 2020 חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של מצרים, ומאז היא נמצאת במסלול המוביל לקראת חדלות פירעון.
מלחמת שמיני עצרת וצמצום השיט בתעלת סואץ (בעקבות הפגיעות של החות'ים) מאיצות תהליך זה. הגורמים העיקריים להרעה במצבה הכלכלי של מצרים הם המיזמים הכלכליים המגלומניים שרובם נכשל, והפניית המשאבים הכבה לצורכי התעצמות צבא מצרים – זאת ללא כל איום ממשי עליה.
הסרטון שלפניכם מביא רק את דברי דקל. בדיון המלא ניתן לצפות בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=XCWV8foh7fI
מר אלכס צייטלין מנהל אתר "באים אל הפרופסורים" קיים סדרת מפגשים בהם הוא ראיין את אלי דקל וד"ר מיכאל ברונשטיין בנושא עבודת המודיעין במטכ"ל. פרק ג' שלפניכם עוסק בשימוש המושכל באיסוף בחקר צבאות סדירים. בהרצאה יש ניתוח היתרונות והמגבלות של מקורות האיסוף העומדים לרשות המחקר במטה הכללי.
פרק יש ניתוח היתרונות והמגבלות של כלל אמצעי האיסוף העומדים כיום לרשות המחקר הצבאי, תוך דגש על מקומו של המודיעין המופק מצילומי אוויר, ותרומתו האפשרית של פן איסופי זה, ברקיחת ה"תבשיל" של הערכת המצב הלאומית. בסוף ההרצאה מתקיים דיון על המודיעין הדרוש לחקר צבאות לא סדירים, וכן על הסכנה בזניחת המחקר של צבאות סדירים מתוך הערכה שגויה שתם עידן ה"מלחמות הגדולות".
במרץ 2024 נערך תמלול של ההרצאה, והוא מובא להלן:
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ג' שלפניכם מתאר את עבודת המודיעין הממושכת שאפשרה את הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים. זאת לעומת הדשדוש של כוחותינו במלחמת שמיני עצרת-אוקטובר 2023. לדעת דקל המודיעין מאז מלחמת ששת הימים לא משקיע מספיק משאבים כדי לחפש דרכים שיאפשרו לצה"ל לנצח במהירות את אויבי מדינת ישראל, ועסוק יתר על המידה בבעיות עולמיות כגון אקלים.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ב' שלפניכם מתאר בקצרה את פרשת "רותם" שהתרחשה בשנות הששים של המאה הקודמת. בפרשה זו הוכה המודיעין בישראל בתדהמה, כאשר גיחה שצבא מצרים נערך בסיני. בעקבות זאת העצים חיל המודיעין את יחידת האזנה המרכזית. בשיחה מנתח דקל את המשמעויות ההרסניות של החלטה זו.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר זה
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק א' שלפניכם מתאר בקצרה כיצד נבנה חיל המודיעין וכיצד המודיעין מרבה לעסוק בנושאים אסטרטגיים חובקי עולם אך למעשה לרמטכ"ל אין קצין מודיעין שכל דאגותיו הן לסייע לו לנצח במלחמה (תנו לצה"ל לנצח).
ההחלטה להפוך את ראש אגף המודיעין "למעריך הלאומי" גורמת זה שנים רבות לכך שהמודיעין במטכ"ל עוסק אולי בדברים הרי גורל כמו אקלים ושוויון לנשים אך ממעיט לעסוק בחיפוש דרכים שיאפשרו לצה"ל להכריע את אויבי המדינה בתחכום ובמהירות.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
מאמר של אלי דקל העוסק בהתעלמות הממושכת של האקדמיה והתקשורת מכל מה שמתרחש במצרים.
מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, מוסדות המחקר האקדמיים והתקשורת ממעיטים להתעניין במתרחש במצרים. גם כשהחלה מלחמת שמיני עצרת ("חרבות ברזל") התקשורת הכתובה וצבא הפרשנים הגדול של ערוצי הטלוויזיה התעלמו כליל ממצרים ומהאינטרסים שלה במתרחש בעזה וישראל. בראשית המלחמה היו אף כאלה שפנטזו שאפשר לפתור את בעיית ערביי עזה על ידי קליטתם בסיני. כאשר המצרים שללו נחרצות רעיון זה, פִּרְשְׁנוּ פרשנינו זאת כניסיון מצרי ל"עשות קופה" ולגבות מארה"ב וישראל על כל פליט שיועבר להתיישב בסיני.
לאחר שלושה חודשי מלחמה בעזה, כשצה"ל הכריז שיש בדעתו לכבוש את רפיח ולהשתלט על ציר "פילדלפי" הביעו המצרים התנגדות עזה ואף איימו המשך היחסים בין המדינות. התקשורת, שהזניחה עשרות שנים את המעקב אחר המתרחש במצרים בכלל ובסיני בפרט, "גילתה" לפתע את מצרים וחלה לפרסם מאמרים מלומדים על מעורבותה של מצרים במתרחש בעזה.
מבין כלי התקשורת, העיתון "מקור ראשון" הקדיש את המוסף "יומן" לנושא המצרי. במוסף מופיעים שמונה חוקרים המחווים דעתם על מעורבות מצרים ועל שיתוף מצרים בפתרון בעיית
בשבועון "עולם קטן" פורסם מאמר מקיף של ארנון סגל בנושא "האם מצרים מתכננת מהלכים צבאיים". בכתיב המאמר הסתייע מר סגל בראיות שקיים עם החוקרים הבאים: מר בועז העצני, ד"ר יגיל הנקין, ד"ר מיכאל בן ארי ואליהו דקל-דליצקי. במאמר פרטים רבים על התעצמות צבא מצרים ועל הצורך במעקב צמוד אחר המתרחש בארץ זו.
