Blog Layout
מבט לדרום: על הפיתוח המואץ של תשתיות צבאיות בסיני ובחזית התעלה
אלי דקל-דליצקי
29.06.2020
המאמר שלפניכם פורסם בגיליון 489 של "הוצאת מערכות"
בקישור https://www.maarachot.idf.il/. לנוחותכם אני מפרסם מאמר זה גם באתר שלי. בגרסה המופיעה באתר זה נוספו נספחים שאינם מופיעים ב"מערכות"
מבוא
מאז שתפס עבד אל־פתח א־סיסי את השלטון במצרים ביולי 2017, ניכרת פעילות ענפה מאוד של צבא מצרים בהצטיידות באמצעי לחימה מודרניים. פעילות זאת שמה את צבא מצרים במקום התשיעי[1] בעוצמתו בין הצבאות בעולם. מניתוח התשתיות הצבאיות הנבנות בסיני ובחזית התעלה, עולה כי האצת ההתעצמות של צבא מצרים החלה כבר ב־2007. משנה זאת ניכרת עלייה בולטת בבניית מתקני מערכות תשתית כגון מחסני תחמושת ודלק. לבניית התשתיות אין כל קשר למאבק שמנהלת מצרים נגד ארגונים אסלאמיים בסיני, והיא נועדה, ככל הנראה, להכשיר את זירת המלחמה בסיני
[2] לעימות עם ישראל. מאמר זה ינתח את עיקר הפעילות בתחום בניית התשתיות וינסה להעריך מדוע מצרים נוקטת פעילות זאת.
הסכם השלום ומגבלותיו על צבא מצרים
אבן הראשה בהסכם השלום שנחתם במרס 1979 בין ישראל ובין מצרים היה נספח צבאי, שעיקרו פירוז מוחלט של החלק המזרחי של סיני (שטח B במפה) מכל נוכחות צבאית. בחלק המערבי של סיני (שטח A במפה) הוּתר למצרים להחזיק כוח שלא יעלה על דיוויזיה ממוכנת, כולל התשתיות הדרושות לה. ההסכם מפרט את סוגי כלי הנשק המותרים להחזקה באזור, את מספרם ואת מספר החיילים המדויק שרשאים לשהות בו. השבת סיני לריבונות מצרים מחד גיסא והיעדר אויבים משמעותיים נוספים מאידך גיסא, לכאורה היו אמורים להביא את מצרים לצמצום צבאה הסדיר הגדול שנבנה לקראת מלחמת יום הכיפורים, או לפחות להעביר חלק מהכוח לעוצבות מילואים.
ואולם מצרים פעלה אחרת, וקיבלה החלטה אסטרטגית לשמר ואף להעצים את צבאה, כך שיהיה מוכן למערכה נוספת. כיום כולל סד"כ הצבא המצרי הסדיר[3] לפחות 13 דיוויזיות עם חטיבות עצמאיות רבות, ובסך הכול פועלות בו 118 חטיבות לפחות.[4] המצרים מאוד לא אהבו, בלשון המעטה, את הנספח הצבאי, המגביל את נוכחותם בארצם שלהם, ומיד לאחר חתימת ההסכם החלו בניסיונות לכרסם בו ללא לאות.[5]
המשימות המשוערות[6] שהוטלו על צבא מצרים לאחר הסכם השלום
עקב מגבלות ההסכם, נערכו המצרים להגנה על קו A, החוצה את סיני בתוואי נח"ל־ים בצפון, רפידים במרכז ומסתיים בדרום ממערב לשארם א־שייח'. במרכזו, בפתחת רפידים, נבנה מתחם דיוויזיוני משוכלל הכולל מוצבים, מיקוש ותעלות נ"ט. ממזרח לקו A בנו המצרים, בדרכי עורמה, שרשרת של מוצבים פלוגתיים שנועדו, ככל הנראה, לעכב את צה"ל בדרכו מערבה.
המשימה העיקרית שהוטלה על הצבא המצרי לאחר הסכם השלום הייתה לשמר את "פירות השלום", כלומר להגן ככל האפשר על כל סיני, אבל להכיר באפשרות שבמקרה של עימות בין הצבאות יצליח צה"ל לכבוש חלקים מסיני, ולכן קו העצירה שממנו אין לסגת הוא קו A.
ממערב לקו A בנו המצרים תשתית של מחנות צבא, מפקדות ומערכות קשר. כמו כן, בצפון סיני נבנתה תשתית לוגיסטית המאפשרת תספוק (חלקי) של חמש דיוויזיות לפחות, ותשתית לדיוויזיה נוספת הוקמה בדרום סיני. היקף הבנייה[ ] של התשתיות חרג מהסכם השלום. ממזרח לקו A נבנתה תשתית אזרחית "תומכת לחימה" שכללה קווי מים, מערכות קשר ובתי חולים. לסיכום, עד 2007 הייתה התפיסה המצרית הגנתית בעיקרה, לצד ההכרה שבמקרה של עימות עם ישראל עלולים חלקים ממזרח סיני ליפול לידיה.
המהפך בתפיסת הגנת סיני לאחר 2007
החל ב־2007[ ] חלה תפנית מהותית ביחסו של צבא מצרים לסיני. מצד אחד הופסקה תחזוקת המתחם הדיוויזיוני בפתחת רפידים שעמד במרכז התוכנית המצרית להגנת סיני, עד שהפך לנטוש, מכוסה חול ולמעשה לא קיים יותר. מצד שני, החלה בנייה מואצת של מערכות תשתית שונות בסיני ובחזית התעלה. תשתיות אלה מכשירות את זירת המלחמה בסיני לעימות עם ישראל, כולל מהלכים התקפיים לעבר שטחה.
ההתפתחות המואצת של אפשרויות חציית תעלת סואץ
מאז מלחמת יום הכיפורים ועד 2004 ניתן היה לחצות את תעלת סואץ דרך חמישה גשרים ומנהרה אחת. שניים מהגשרים היו גשרי קבע אזרחיים, והאחרים היו גשרים צפים צבאיים מסוג יוניפלוט,[9] שבמהלך השנה היו מונחים מעל המים וניתן היה להשתמש בהם לחציית התעלה תוך דקות ספורות. גם שלושת הגשרים הללו חרגו בהרבה מצורכי הדיוויזיה הערוכה בסיני דרך קבע.[10]
ב־2004 החלו המצרים להרחיב את אפשרויות החצייה בכמה דרכים. תהליך ההרחבה של מערך חציית התעלה החל בהוספת שישה גשרים מסוג יוניפלוט, המאפשרים חציית טנקים את התעלה. כל גשר כזה נבנה מ־16 דוברות.[11] הדוברות הונחו על כבש משופע שהונח על גדת התעלה, וכך בעת הצורך, על־ידי שחרור מעצור, גולשת הדוברה למים בכוח הכבידה. משך הזמן הדרוש להרכבת 16 הדוברות לגשר מוערך כשעה. כיום מוצבים לאורך התעלה 13 גשרים מסוג זה, ובנייתם של ארבעה נוספים צפויה להסתיים בקרוב.
בד בבד עם בניית הגשרים המונחים על הגדה, קודמו מאזור קהיר לאזור התעלה גשרי סער מהירי הקמה מסוג .P.M.Pגשרים אלה הם בעלי ניידות גבוהה לעומת גשרי היוניפלוט שניידותם מוגבלת, וניתן להרכיבם במקומות שאינם ידועים מראש. תהליך הקידום של גשרי סער וציוד סער נוסף[12] הואץ מאוד, ובעקבות זאת החל מ־2015 נבנו בסיני[13] מחנות ל־12 גדודי סער. סך הכול ממוקמים כיום לאורך התעלה מחנות קבע ל־20 גדודי סער.
ב־2013 נפגע גשר השלום העובר מעל תעלת סואץ מדרום לקַנְטַרַה, וכל הניסיונות לתקנו כשלו. ב־2015 הוחל בכריית תעלה נוספת, המכונה "תעלת סואץ החדשה". מדובר בקטע של 35 ק"מ שבו מתאפשרת תנועה דו־סטרית של אוניות. התעלה החדשה הפכה את גשר מסילת הברזל בפירדאן לפסל סביבתי. כך נוצר מצב שבו לאזרחים בסיני נותרה רק אפשרות החצייה במנהרה האזרחית (שהוקמה עוד בימי הנשיא סאדאת), או באמצעות מעבורות.
המצב שבו שני הגשרים האזרחיים משותקים[14] חייב אזרחים הרוצים לחצות את התעלה להמתין, לעיתים אף כמה ימים. כדי לפתור מצוקה זו החלה ב־2016 בנייה של גשרים צפים. הגישור הצף האזרחי מאפשר מחד גיסא תנועת כלי רכב מהירה יחסית, אך מאידך גיסא הוא מקובע למקומו, ובעיתות חירום קל באופן יחסי לפגוע בו. כיום פרוסים לאורך התעלה שבעה גשרים מסוג זה.
ב־2015 יצא הנשיא א־סיסי בתוכנית לכריית שבע מנהרות מתחת לתעלה, ובכל אחת כביש שרוחבו כשבעה מטרים וחצי. כיום פעילות ארבע מהמנהרות, והחמישית נמצאת בשלבי בנייה מתקדמים. ככל הנראה, התוכנית לכריית שתי מנהרות נוספות הוקפאה. מבחינה צבאית, היתרון הבולט של המנהרות הוא מהירות תנועה הזהה לתנועה בכביש, לעומת התנועה האיטית בגשרים הצפים הצבאיים. יתרון נוסף במנהרות הוא שכוח גדול יכול לחצות את התעלה בלי להפסיק בה את השיט.
יוצא אפוא שכיום ניתן לחצות את התעלה בכ־60 אפשרויות, גידול של 1,000% לעומת המצב ב־2004. נוסף לכל אלה, פועלות בשגרה גם כ־30 מעבורות צבאיות ואזרחיות. סביר שכמות זו תגדל בחירום.[15]
מפקדות ומוצבי פיקוד מעל רמת הדיוויזיה
לפני 2007 נכרו במורדות המערביים של ג'בל עליקה[16] כמה מנהרות ונבנו בונקרים. מניתוח השטח של המתקן ברור כי מדובר במוצב פיקוד מוגן של מסגרת על־דיוויזיונית. קשה לקבוע בוודאות באיזו מסגרת מדובר, אך ככל הנראה במפקדה של ארמייה 3. סביר שבסיני נבנו מוצבי פיקוד נוספים לארמייה 2, ואולי אף למוצב פיקוד קדמי של המטכ"ל המצרי.
לאחרונה אותרה בג'בל אום חשיבה[17] מפקדה גדולה מאוד שבה יותר מ־200 מבנים, ושבקרבתה נבנה שדה תעופה צבאי. להערכתי מדובר במפקדת הקבע לכוחות המצריים הערוכים בסיני. מהיקף מחנה המפקדה, שבו משרתים להערכתי אלפי קצינים וחיילים, ניתן להסיק כי היא אמורה לפקד על סדר כוחות של כמה דיוויזיות. בניית המפקדה החלה ב־2016.
על־פי מקור מצרי,[18] המצרים בנו בסיני מוצב הפיקוד בעומק של 27 מטר מתחת לפני הקרקע, והוא עמיד בפני פצצות חודרות בונקרים הנמצאות בידי ישראל. אם ידיעה זו נכונה, סביר להניח שמוצב פיקוד זה נמצא בקרבת המפקדה העילית בג'בל אום חשיבה. לא הרחק משם, בציר הגידי, בנו המצרים לפני מלחמת ששת הימים מוצב פיקוד מבוצר ומשוכלל שנועד לשמש כמוצב פיקוד קדמי של המטכ"ל המצרי. נוסף על המפקדה הזאת אותרו שני מחנות זהים, קטנים יותר,[19] המיועדים ככל הנראה לשמש גם כמפקדות קדמיות לענייני מנהלה של ארמיות השדה.
כל המפקדות האלה משמשות את צבא מצרים בעת שגרה. בעת עימות עם ישראל הם ידלגו ככל הנראה מזרחה - למוצבי פיקוד מבוצרים שנבנו או שייבנו בקו של ג'בל מע'רה – ביר אל־חסנה – נח'ל. אם אכן נבנה בג'בל אום חשיבה מרכז מבצעים מבוצר, עמוק מתחת לפני הקרקע, ייתכן שבעת עימות עם ישראל הוא ישמש כמוצב פיקוד קדמי של המטכ"ל המצרי.
הגדלת כמות מחסני התחמושת בסיני ב־160%
עד 2007 נבנו בסיני 21 אתרים לאחסון תחמושת, בהם 367 מבני אחסון תת־קרקעיים המשתרעים על שטח של כ־25 אלף מ"ר. מחסני התחמושת יועדו לשמש לחטיבות הערוכות בשגרה בסיני כמחסנים קדמיים[20] לחמש דיוויזיות. שני מחסנים נוספים נבנו כמחסנים קידמיים של ארמייה.
בשנים 2010-2007 הורחבו כמעט כל אתרי האחסון באופן ניכר. במהלך זה נבנו עוד 467 מבני אחסון המשתרעים על שטח של 40 אלף מ"ר. סך הכול הורחב מערך אחסון התחמושת בסיני ב־158%. חלק ממבני האחסון החדשים גדולים יותר, וניתן להשתמש בהם במלגזות. בדרום סיני קיימים מחסני תחמושת נוספים בהיקף של כדיוויזיה.
הגדלת מאגרי הדלק המרחביים והאסטרטגיים בסיני ב־900%
עד 2007 הוקמו בסיני עשרה אתרים מרחביים לאספקת דלק לכוחות היבשה. מדובר בתחנות דלק גדולות מאוד, בקיבולת כוללת של כ־20 מיליון ליטר דלק. בכל מתקן כזה הונחו מתחת לקרקע כמה עשרות מכלי דלק סטנדרטיים, מהסוג הנפוץ גם בתחנות דלק אזרחיות.[21] ב־2011 החל תהליך של הרחבת מאגרי הדלק המרחביים במכלי דלק נוספים - הפעם בעיקר במכלים גדולים הבנויים בזוגות. הקיבולת המשוערת של כל זוג מכלים היא שני מיליון ליטר. תהליך ההרחבה כמעט הכפילם, מ־20 מיליון ליטר ל־48 מיליון ליטר כיום.
בשנים 2010-2007 נבנה בסיני[22] מאגר דלק אסטרטגי[23] בקיבולת של כ־25 מיליון ליטר דלק, שהביא לגידול של 130% במאגרי הדלק התת־קרקעיים בסיני. המתקן נועד ככל הנראה לשמש בעיקר כמאגר חירום קדמי של כוחות היבשה בצבא מצרים. בד בבד, שני מאגרי דלק בעלי קיבולת כפולה הוקמו בגדה המערבית של התעלה: מאגר בכל ארמייה. ב־2015 נבנה בסיני, בקרבת ציר המתלה, מאגר דלק אסטרטגי בקיבולת של כ־120 מיליון ליטר. מדובר בכמות דלק החורגת מצורכי כוחות היבשה של צבא מצרים, ונראה כי המאגר תוכנן כדי לספק דלק בעיקר לחיל האוויר המצרי, שבתקופה זו החל לבנות שדות תעופה צבאיים בסיני.
בסך הכול יש בסיני מאגרי דלק תת־קרקעיים לשעת חירום בקיבולת של כ־193 (!) מיליון ליטר. יש לזכור כי יש בסיני שפע של דלק אזרחי, וגם בית זיקוק המיועד לנפט הגולמי המצוי במקום בשפע.
פיתוח שדות תעופה צבאיים בסיני
כשצה"ל נסוג מסיני בעקבות הסכם השלום הוא הותיר מאחוריו שבעה שדות תעופה. ההסכם מאפשר למצרים להשתמש בהם למטרות אזרחיות בלבד. עד 2015 קיימו המצרים את ההסכם, למעט הטסת אח"מים במסוקים צבאיים שסיירו בכל רחבי סיני. התפנית הגיעה לאחר 2015, כשהנשיא א־סיסי החליט להיטיב עם תושבי מרכז סיני ובנה נמל תעופה בין־לאומי ברפידים. העבודות כללו את שיפוץ השדה הצבאי שהותיר אחריו צה"ל, וסלילת מסלול נוסף עם מסוף נוסעים מודרני. לכאורה מדובר היה בהחלטה מסחרית שגויה, בהתחשב במספרם המועט של תושבי מרכז סיני ובעובדה שהאזור אינו נחשב לפנינת תיירות, אך הייעוד האמיתי נחשף עם בניית שמונה דירים למטוסים ומחנה צבאי גדול, שבשטחו הוקמו מחסני תחמושת ומאגרי דלק תת־קרקעיים.
בד בבד עם בניית השדה ברפידים נבנו בשדה התעופה האזרחי באל־עריש שישה דירים והוקמו שני מחנות צבא בקיבולת גדודית. ארבע שנים לאחר מכן, ב־2019, חלה תפנית במרחב שדה התעופה אל־עריש. סביב השדה, בשטח של 14X14 קמ"ר, נבנתה חומת בטון מזוין ולצידה עשרות מגדלי שמירה ומוצבי הגנה. כל האזרחים שהתגוררו באזור פוּנו, בתיהם נהרסו ומטעיהם נעקרו.
בימים אלה סוללים המצרים במקום שני מסלולי תעופה נוספים. נראה שהשטח העצום (כשטח גוש דן) הופך למרחב צבאי מוגן, ובהחלט אפשרי שייבנו בו מתקנים צבאיים נוספים. במקביל לבניית השדות הבין־לאומיים ברפידים ובאל־עריש, נבנה שדה תעופה באום חשיבה, בקרבת המפקדה הכללית של צבא מצרים. שדה זה ידוע כצבאי, ובשונה מהשאר, אין ניסיון להסוואתו.
הרחבת שדות תעופה צבאיים במרחב קהיר–תעלת סואץ
כהכנה למלחמת יום הכיפורים נבנו במרחב קהיר–תעלת סואץ 15 שדות תעופה צבאיים, שכללו 19 מסלולים וכ־250 דירים.[24] מדובר בבנייה נרחבת על־פני שטח קטן יחסית. שדות התעופה שימשו את חיל האוויר המצרי עד 2013, ובשנה זאת נסלל מסלול תעופה נוסף בשדה התעופה הצבאי בע'רדקה, הפעם לטובת פיתוח התיירות במפרץ סואץ. התפנית הגדולה חלה ב־2015, כשהחלו עבודות הרחבה של ארבעה שדות תעופה צבאיים, שלהם נוספו שלושה מסלולים ו־79 דירים. באותה עת נבנה בדהשור, כ־30 ק"מ מדרום-מערב לקהיר, שדה תעופה צבאי חדש, שמשמש ככל הנראה להובלת גיסות ותספוקת בהיטס.[25] במקביל לעבודות פיתוח שדות התעופה, הורחבו ארבעה שדות תעופה נוספים, במערב מצרים ובדרומה. ואולם, עיקר עבודות הפיתוח מתבצע במרחב סיני ובמרחב קהיר – תעלת סואץ.
הקמת מאגרי דלק אסטרטגיים בגדה המערבית של תעלת סואץ
במלחמת העולם השנייה בנה הצבא הבריטי בפנארה,[26] סמוך לתעלת סואץ, מאגר דלק תת־קרקעי בקיבולת של כמאה מיליון ליטר, ששימש כמאגר הדלק הצבאי המרכזי של צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים. יש לציין שגם צה"ל נהנה ממנו כשכוחותינו חצו את התעלה. נוסף על כך, כחלק מההכנות למלחמת יום הכיפורים נבנו ב־1972 בכל רחבי מצרים עשרה מתקנים לאחסון דלק לחירום, בקיבולת כוללת של כמיליארד ליטרים. לאחר המלחמה נמשכה בניית מאגרי הדלק האסטרטגיים אך ורק בגזרת התעלה וים סוף.[27] סך הכול הוקמו שישה אתרי אחסון בקיבולת כוללת של 500 מיליון ליטר, רובם לאחר שהנשיא א־סיסי תפס את השלטון במצרים.
פיתוח תשתיות צבאיות נוספות
ב־26 בפברואר 2018, באמצעות הודעה לתקשורת,[28] הודה רמטכ"ל צבא מצרים מוחמד פריד חיג'אז[29] כי בסיני שוהים 88 גדודים ו־42 אלף חיילים (בעוד הסכם השלום מתיר את הימצאותם של 22 אלף חיילים בלבד). אין בידי כותב המאמר כלים לספור את החיילים המצרים בסיני, אך עד 2007, זמן רב לפני שמצרים יצאה במבצעים מתוקשרים של מלחמה במחבלים, נבנתה בסיני תשתית למחנות קבע ל־120 גדודים. מאז ועד היום נוספו להם 50 מחנות לכל הפחות, ומכך אפשר להסיק שבעת שגרה יש בסיני כוחות בהיקף של שלוש דיוויזיות לפחות.
מערך מובילי הטנקים הוכפל מ־750 ל־1,500, וסד"כ זה מאפשר ניוד בה בעת של שלוש דיוויזיות משוריינות.
ב־2016 החלה סלילת כבישי האורך המובילים מהתעלה לעבר גבול ישראל: הציר המרכזי איסמעיליה-רפידים-קציעות הפך לכביש דו־מסלולי בעל שני נתיבי תנועה בכל מסלול; פעולה דומה ננקטה בציר הדרומי סואץ-מתלה-נחל-אילת; וכמו כן נסלל מחדש כביש ג'ניפה-ואדי מליז (ציר הגידי). תהליך סלילת כל צירי האורך[ ] הושלם זה מכבר.
מערך המנהרות לאחסון נשק אסטרטגי, הנכרות בחזית התעלה בלבד, גדל מ־18 מנהרות ל־56. מול איומים כמו איראן, טורקיה, לוב או אתיופיה לא נכרות מנהרות מסוג זה.
ב־2009 החל תכנון לבנייה ולהרחבה ניכרת של נמלים, והעבודות בשטח החלו ב־2012. כיום מצויים בתהליך בנייה שבעה נמלים צבאיים, מהם שניים בסיני, וארבעה נמלים אזרחיים. להערכתי, אחת הסיבות העיקריות לבניית הנמלים ולרכש הגדל של כלי שיט הוא רצון מצרים לשלוט בחירום על נתיבי האספקה לישראל בים התיכון.31]
סיכום
מניתוח בניית מערכות התשתית הצבאית והאזרחית במצרים עולה כי ב־2007, ואולי אף לפני כן, חלה תפנית ביחסה של מצרים בכל הקשור לסיני: התקבלה החלטה אסטרטגית לזנוח את קו A, שנבנה בהשקעה של משאבים רבים. ההחלטה החדשה הטילה על צבא מצרים משימת הגנה של "אף שעל", המחייבת בנייה של יכולת להגיע במהירות ל"קו הירוק" רפיח-אילת, ולבסס שם קו הגנה שיאפשר פיתוח מתקפה על שטח ישראל.
מפנה נוסף במדיניות המצרית התרחש ככל הנראה בשנים 2015-2014, לאחר שא־סיסי תפס את השלטון במצרים, ועיקרו ההחלטה שמגבלות הסכם השלום בנוגע להתנהלות כוחותיהם בסיני אינן חלות עליהם יותר: לא עוד "גניבה" של בניית מוצבים בשטח B ולא עוד זחילות מתחכמות של כוחות עודפים לסיני, אלא קביעה שההיערכות הצבאית בסיני תהיה בהתאם לשיקולים הצבאיים בלבד. החלטה זאת מיושמת בשטח כבר מ־2016, בהקמת המפקדה הגדולה בג'בל אום חשיבה. מכך עולה כי כבר אז (אם לא קודם לכן) נפלה במטכ"ל המצרי ההחלטה להחזיק בסיני באופן קבוע כוחות בהיקף גדול. צעד זה מסמל את קבורתו למעשה של הנספח הצבאי להסכם השלום.
מתברר אפוא, כי כל המלחמה המתוקשרת של מצרים ב־2018 נגד המחבלים, וההסכמה" הישראלית להכנסת כוחות צבא נוספים כדי להילחם בטרור - היו הצגה אחת גדולה. כבר ב־2015 החליטו המצרים להתעלם מההגבלות שהוטלו עליהם במסגרת הסכם השלום. לכניסת כוחות אלה אין כל קשר לפעילות הצבאית המוגבלת שיוזמים המצרים נגד המחבלים האסלאמיסטיים בסיני.[32]
מההשקעה העצומה בבניית המפקדה באום חשיבה ניתן לקבוע בבטחה כי מדובר במפקדה שמתוכננת להישאר במקום שנים רבות, וללא כל תלות ב"מלחמה" המינורית שמנהלת מצרים נגד המחבלים בסיני.
מאז שתפס א־סיסי את השלטון במצרים, הוא עמל לטפח את צבאו ולציידו במיטב כלי הנשק הנמכרים בעולם. במקביל הוא שוקד על פיתוח התעשייה הצבאית המצרית.[33]
מניתוח כולל של פיתוח התשתיות הצבאיות במצרים עולה בבירור כי בראש מעייניו של צבא מצרים נמצאים סיני והמרחב קהיר–התעלה. בשנים האחרונות מפרסמת התקשורת "איומים" חדשים על מצרים: איום על מימי הנילוס על־ידי בניית סכר באתיופיה; איום מצד טורקיה על המים הכלכליים של מצרים בים התיכון; איום מצד לוב באמצעות המחבלים הגולשים משטחה לעבר מצרים; ואיום איראני על השיט בתעלת סואץ. אני סבור כי איומים אלו מוגזמים וכי מצרים אינה בונה כמעט אף תשתית צבאית כדי להילחם באיומים החדשים. זה, כמובן, לא אומר שמצרים לא תנקוט פעילות צבאית כירורגית מול איום כזה או אחר.
המערך הלוגיסטי שנבנה בסיני מצמצם בצורה ניכרת את התלות של צבא מצרים בגשרי התעלה בעת חירום. המערך המסועף של אפשרויות חציית התעלה שפותח בשנים האחרונות, רכש המובילים ופיתוח צירי התנועה בסיני – כל אלה מאפשרים למצרים להכניס לסיני, בתוך כ־12 שעות, כשלוש עד חמש דיוויזיות.[34] כוח זה מתווסף לדיוויזיות הערוכות בסיני בשגרה, כל ימות השנה. שדות התעופה הרבים הפועלים בסיני מאפשרים למצרים לספק הגנה אווירית לכוחות שיחצו את התעלה, עד בואם של כוחות ההגנה האווירית. היכולות של צבא מצרים לבצע את האמור לעיל מחייבות את צה"ל לתת את דעתו על הנושא.
הערות
[1] אתר החדשות הרוסי "ספוטניק" בשפה הערבית פרסם ב־19 ביוני 2020 כי צבא מצרים הוא החזק ביותר מבין 15 צבאות במזרח התיכון, וממוקם במקום התשיעי בעוצמתו מבין 138 מדינות בעולם. https://bit.ly/3mGi5lo
[2] מונח מצרי שמשמעו ביצוע עבודות תשתית שיאפשרו את ביצועה המיטבי של פעילות צבאית בלחימה עתידית עם ישראל.
[3] כוחות המילואים בצבא מצרים מיועדים ככל הנראה להשלמת תקנים ביחידות הסדירות ובהתרחש אבדות בעת מלחמה. מחישוב נתוני השטח של מחסני החירום המטכ"ליים ובעקבות זיהוי הכלים המצויים בהם עולה כי הם מכילים די ציוד לצורך הקמת מסגרות דיוויזיוניות נוספות.
[4] המבנה הבסיסי של היחידות בצבא מצרים הוא מבנה סובייטי "כבד", ומספר יחידות המשנה, כלי הנשק והציוד הנלווה גדול בהרבה מהמקובל בצה"ל. לפיכך ספירת החטיבות בצבא נותנת תמונה נאמנה יותר על עוצמתו.
[5] אלי דקל, מודיעין תלוש מהקרקע, אלי דקל ספרים, אלקנה, 2010.
[6] מניתוח השטח, בהתייחס לתשתיות הצבאיות והכלכליות של מצרים, ובעקבות היכרות בת עשרות שנים עם צבא מצרים במהלך שירותי הסדיר ובמילואים, אני מעריך כי אלו הם משימותיו של צבא מצרים כיום.
[7] ההסכם מתיר בניית תשתיות לדיוויזיה אחת, ואילו המצרים בנו תשתיות לכמה דיוויזיות.
[8] ייתכן שראשית התהליך כבר ב־2004, כשהמצרים הכפילו את מערך הגישור על תעלת סואץ – להלן סעיף גישור.
[9] גשר יוניפלוט מורכב מעשרות ארגזי ציפה (פונטונים) בגודל ½2 X ½2 X 5 מטרים.
[10] דיוויזיה בשלמותה מתוכננת לחצות את התעלה בשני גשרים בלבד. לאחר החצייה ניתן להסתפק רק בגשר אחד לצורכי אספקה.
[11] הסיבה לבניית הגשרים המורכבים בחלקם על הגדה, נעוצה ברצון לחסוך בהוצאות. גשר המונח כל ימות השנה במים ניזוק מקורוזיה, והטלטולים הנוצרים על־ידי הגלים פוגעים בחיבורים בין הפונטונים.
[12] לדוגמה, דוברות סער מתנייעות מסוג G.S.P ו־PMM2M, גשרי דמה, ומשאיות אמפיביות מסוגים שונים.
[13] בניית מחנות הגישור בסיני מהווה הפרה של הנספח הצבאי להסכם השלום.
[14] בנוגע לגשר השלום הפגוע – לא ברור אם בכלל ומתי יתוקן. בנוגע לגשר מסילת הברזל בפירדאן שיצא משימוש עקב כריית תעלת סואץ החדשה, המצרים בונים כיום גשר מסילת ברזל על התעלה החדשה. להערכתי הבנייה תסתיים רק בסוף 2021 או בראשית 2022.
[15] במלחמת יום הכיפורים השתדלו המצרים להפעיל את הגשרים הצפים בשעות החשכה, וביום פעלו מעבורות והמשאיות האמפיביות מסוג P.T.S ו־K-61.
[16] כשלושה קילומטרים מדרום לכביש המתלה, וכ־28 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ.
[17] באזור זה בנה צה"ל את מוצב הפיקוד הקדמי של פיקוד הדרום, וממנו ניהל הפיקוד את מלחמת יום הכיפורים.
[18] "פורטל ההגנה של מצרים", 26 בפברואר 2018 - https://bit.ly/3kTRiSi
[19] האחד באום מחצה, כעשרה ק"מ מצפון לאום חשיבה; והשני אותר בג'בל ג'ריפה, כ־32 ק"מ דרומית מזרחית לג'בל אום חשיבה.
[20] מחסן קדמי הוא שלוחה של מסגרת לוחמת (דיוויזיה או ארמייה) הערוכה בשגרה בגדה המערבית של התעלה.
[21] בתחנת דלק אזרחית יש בדרך כלל שלושה-ארבעה מכלים בקיבולת של 50-15 אלף ליטר, ואילו כאן יש כמה עשרות מכלים בקיבולת משוערת של 35 אלף ליטר.
[22] כעשרה קילומטרים ממזרח לכפר סָרָפֵאום שבתעלת סואץ, במרחב שבו נמצאת "החווה הסינית".
[23] מאגר אסטרטגי שנועד לענות על כלל צרכי המדינה, כולל דלק למטוסים.
[24] בכל מצרים היו במלחמת יום הכיפורים כ־40 שדות תעופה צבאיים ובהם מעל אלף דירים.
[25] באזור דהשור ערוכים דיוויזיית שריון מטכ"לית ומתקנים לוגיסטיים רבים של צבא מצרים.
[26] ב־2014 פורק המאגר, כנראה עקב דליפות כתוצאה מבלאי.
[27] בספאג'ה שבים סוף הוקם מאגר בקיבולת של 120 מיליון ליטר. יתר המאגרים הוקמו במרחב קהיר–תעלת סואץ.
[30] הציר הצפוני קנטרה-אל־עריש-רפיח, הפך לכביש דו־מסלולי עוד בימי נשיא מצרים אנוַאר סאדאת.
[31] לסקירה של הכותב מנובמבר 2019 בנושא "מצרים מפתחת תשתיות לקראת הפיכתה למעצמה ימית": http://www.dekelegypt.co.il./200114
[32] שמעון שיפר, ריאיון עם אלוף עמוס גלעד, ידיעות אחרונות, 29 במרס 2019.
[33] אני משער כי נוסף על ייצור טנקים, נגמ"שים ותחמושת, עמלה התעשייה הצבאית המצרית גם על פיתוח אמל"ח מתוחכם כמו טילים.
[34] הדבר תלוי בהחלטה בנוגע לדיוויזיות: האם יגיעו עם כל השובל הלוגיסטי כבר בשלב הראשון, או שמא בהדרגה, כמו במלחמת יום הכיפורים, כשסדר הכניסה לסיני חושב לפרטי פרטים, והכוחות הפחות נחוצים יגיעו מאוחר יותר?
שתף
Contact Us
Contact Us
מר אלכס צייטלין, מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על האפשרות שמצרים מתכננת מתקפת פתע על ישראל. בשיחה מובאים הגורמים שעלולים להביא את מצרים לתקוף את ישראל ומנותחים דרכי הפעולה לביצוע המתקפה.
פרטים נוספים על המתרחש במצרים ועל התעצמות צבא מצרים תוכלו למצוא באתר "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
הסופר והעיתונאי חגי הוברמן פרסם בשבועון "מצב הרוח" מאמר בשם: "חצי שנה למלחמה". חציו השני של המאמר – תחת הכותרת "השכם השלום שהתפורר" מוקדש למלאת 45 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים. הטיעון המרכזי של הוברמן הוא שרובו של הנספח הצבאי להסכם השלום הופר על ידי המצרים. בחלק זה של המאמר הוברמן מצטט חלקים מראיון טלפוני שקיים עם אלי דקל.
לפני שש שנים התחלתי לחקור את המתרחש במצרים וגיליתי שמאז 2004 צבא מצרים מרחיב מאוד את התשתית הצבאית בסיני. בשנת 2014, לאחר ימי הטלטלה האזורית ותפיסת השלטון במצרים על ידי עבד אל־פתח א־סיסי, הואצה בניית התשתיות הצבאיות בסיני, ובו בזמן הוחל בתהליך חסר פשר של רכש אמצעי לחימה מתקדמים. תהליך זה הביא את צבא מצרים למקום ה־12 בעוצמתו בעולם ודחק את צה"ל למקום ה־18.
התופעות המדאיגות של התעצמות חסרת הפשר של צבא מצרים והבנייה הנרחבת של תשתיות צבאיות בעיקר בסיני ובחזית התעלה – אינן מעסיקות את הציבור בישראל, לרבות יוצאי צבא בכירים שאיתם שוחחתי.
מכוני המחקר באקדמיה, הפרשנים והעיתונאים – כולל העיתונאים לענייני צבא הניזונים ממערכת הביטחון –מזמרים כמעט כאיש אחד את הקונספציה הזאת:
מצרים, אחרי שקיבלה מישראל את הגרגיר האחרון מאדמת סיני, אין לה שום אינטרס לפגוע בישראל. נהפוך הוא: יחסי האיבה (המכונים בשפה המכובסת "שלום קר") מתחממים, ומצרים מקיימת עם ישראל שיתוף פעולה ביטחוני שכעת אסור לפרסמו.
במאמר שלפניכם אני מביא דברי פרופסור הדבק בקונספציה השקרית. לדעתי, זו הדגמה טובה לדרך הנלוזה שבה התגבשה קונספציית ה"שלום" שלפיה מצרים אינה מעמ
במשדר מיוחד של ערוץ 14 שהתקיים ב12 במרץ זומנו דנו מספר מומחים על ההתפתחויות האחרונות באזורנו. את הדיון הנחה מר עידו טאובר. בדיון השתתף סא"ל (בדימוס) אלי דקל, שנשאל על השפעת מלחמת שמיני עצרת על הכלכלה המצרית. לדברי דקל, מאז שנת 2020 חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של מצרים, ומאז היא נמצאת במסלול המוביל לקראת חדלות פירעון.
מלחמת שמיני עצרת וצמצום השיט בתעלת סואץ (בעקבות הפגיעות של החות'ים) מאיצות תהליך זה. הגורמים העיקריים להרעה במצבה הכלכלי של מצרים הם המיזמים הכלכליים המגלומניים שרובם נכשל, והפניית המשאבים הכבה לצורכי התעצמות צבא מצרים – זאת ללא כל איום ממשי עליה.
הסרטון שלפניכם מביא רק את דברי דקל. בדיון המלא ניתן לצפות בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=XCWV8foh7fI
מר אלכס צייטלין מנהל אתר "באים אל הפרופסורים" קיים סדרת מפגשים בהם הוא ראיין את אלי דקל וד"ר מיכאל ברונשטיין בנושא עבודת המודיעין במטכ"ל. פרק ג' שלפניכם עוסק בשימוש המושכל באיסוף בחקר צבאות סדירים. בהרצאה יש ניתוח היתרונות והמגבלות של מקורות האיסוף העומדים לרשות המחקר במטה הכללי.
פרק יש ניתוח היתרונות והמגבלות של כלל אמצעי האיסוף העומדים כיום לרשות המחקר הצבאי, תוך דגש על מקומו של המודיעין המופק מצילומי אוויר, ותרומתו האפשרית של פן איסופי זה, ברקיחת ה"תבשיל" של הערכת המצב הלאומית. בסוף ההרצאה מתקיים דיון על המודיעין הדרוש לחקר צבאות לא סדירים, וכן על הסכנה בזניחת המחקר של צבאות סדירים מתוך הערכה שגויה שתם עידן ה"מלחמות הגדולות".
במרץ 2024 נערך תמלול של ההרצאה, והוא מובא להלן:
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ג' שלפניכם מתאר את עבודת המודיעין הממושכת שאפשרה את הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים. זאת לעומת הדשדוש של כוחותינו במלחמת שמיני עצרת-אוקטובר 2023. לדעת דקל המודיעין מאז מלחמת ששת הימים לא משקיע מספיק משאבים כדי לחפש דרכים שיאפשרו לצה"ל לנצח במהירות את אויבי מדינת ישראל, ועסוק יתר על המידה בבעיות עולמיות כגון אקלים.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ב' שלפניכם מתאר בקצרה את פרשת "רותם" שהתרחשה בשנות הששים של המאה הקודמת. בפרשה זו הוכה המודיעין בישראל בתדהמה, כאשר גיחה שצבא מצרים נערך בסיני. בעקבות זאת העצים חיל המודיעין את יחידת האזנה המרכזית. בשיחה מנתח דקל את המשמעויות ההרסניות של החלטה זו.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר זה
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק א' שלפניכם מתאר בקצרה כיצד נבנה חיל המודיעין וכיצד המודיעין מרבה לעסוק בנושאים אסטרטגיים חובקי עולם אך למעשה לרמטכ"ל אין קצין מודיעין שכל דאגותיו הן לסייע לו לנצח במלחמה (תנו לצה"ל לנצח).
ההחלטה להפוך את ראש אגף המודיעין "למעריך הלאומי" גורמת זה שנים רבות לכך שהמודיעין במטכ"ל עוסק אולי בדברים הרי גורל כמו אקלים ושוויון לנשים אך ממעיט לעסוק בחיפוש דרכים שיאפשרו לצה"ל להכריע את אויבי המדינה בתחכום ובמהירות.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
מאמר של אלי דקל העוסק בהתעלמות הממושכת של האקדמיה והתקשורת מכל מה שמתרחש במצרים.
מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, מוסדות המחקר האקדמיים והתקשורת ממעיטים להתעניין במתרחש במצרים. גם כשהחלה מלחמת שמיני עצרת ("חרבות ברזל") התקשורת הכתובה וצבא הפרשנים הגדול של ערוצי הטלוויזיה התעלמו כליל ממצרים ומהאינטרסים שלה במתרחש בעזה וישראל. בראשית המלחמה היו אף כאלה שפנטזו שאפשר לפתור את בעיית ערביי עזה על ידי קליטתם בסיני. כאשר המצרים שללו נחרצות רעיון זה, פִּרְשְׁנוּ פרשנינו זאת כניסיון מצרי ל"עשות קופה" ולגבות מארה"ב וישראל על כל פליט שיועבר להתיישב בסיני.
לאחר שלושה חודשי מלחמה בעזה, כשצה"ל הכריז שיש בדעתו לכבוש את רפיח ולהשתלט על ציר "פילדלפי" הביעו המצרים התנגדות עזה ואף איימו המשך היחסים בין המדינות. התקשורת, שהזניחה עשרות שנים את המעקב אחר המתרחש במצרים בכלל ובסיני בפרט, "גילתה" לפתע את מצרים וחלה לפרסם מאמרים מלומדים על מעורבותה של מצרים במתרחש בעזה.
מבין כלי התקשורת, העיתון "מקור ראשון" הקדיש את המוסף "יומן" לנושא המצרי. במוסף מופיעים שמונה חוקרים המחווים דעתם על מעורבות מצרים ועל שיתוף מצרים בפתרון בעיית
בשבועון "עולם קטן" פורסם מאמר מקיף של ארנון סגל בנושא "האם מצרים מתכננת מהלכים צבאיים". בכתיב המאמר הסתייע מר סגל בראיות שקיים עם החוקרים הבאים: מר בועז העצני, ד"ר יגיל הנקין, ד"ר מיכאל בן ארי ואליהו דקל-דליצקי. במאמר פרטים רבים על התעצמות צבא מצרים ועל הצורך במעקב צמוד אחר המתרחש בארץ זו.
