Blog Layout
לפתע התקשורת מגלה עניין באיום המצרי על ישראל
אלי דקל-דליצקי
מעודכן ל־07.04.2020 פורסם לראשונה בתאריך 03.03.2019
מבוא
מאז 1979, מתום חגיגות הסכם השלום בין ישראל למצרים, גווע עניינה של התקשורת בישראל במתרחש במצרים. מדי פעם, כאשר צבא מצרים או טרוריסטים מצריים פגעו באזרחי ישראל, עסקה התקשורת בנושא ימים אחדים ושבה להתעלם מהמתרחש במצרים. גם האקדמיה בכלל ומכוני המחקר שיוחדו לחקור נושאים צבאיים בפרט (כגון "מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה" ו"המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS") המעיטו מאוד לעסוק בצבא מצרים. גם נושאים אזרחיים, כגון הפעילות המצרית הנרחבת להגדלת השטחים המעובדים, כשלון מיזמים כלכליים גדולים, צעידת מצרים למצב של חדלות פירעון והשלטת שלטון דיכוי במצרים, אינם זוכים להתעניינות מצד מכוני המחקר וכלי התקשורת בישראל.
כך גם באגף המודיעין: מאז הגעתו של נשיא מצרים אנואר א־סאדאת לנאום בכנסת, ובמיוחד לאחר חתימת הסכם השלום, פחת העניין המודיעיני במצרים. במסדרונות אמ"ן החלה אז להתגבש הערכה שלפיה כאשר מצרים תיווכח לדעת כי ישראל מתכוונת ברצינות להחזיר את כל סיני, יחל תהליך צמצום סדר הכוחות של הצבא המצרי הגדול (ששוקם במהירות בעזרת ברית המועצות). התקווה בקרב המשרתים בעמדות המפתח באמ"ן הייתה שבתחילה יחל תהליך של צמצום חלק מהעוצבות הסדירות והפיכתן לעוצבות במילואים, ולאחר מכן תבוטלנה יחידות לוחמות ומשאבים יופנו לצורך פיתוחה הכלכלי של מצרים.
הערכת אמ"ן לא התגשמה. אף יחידה סדירה לא הוסבה ליחידת מילואים. נהפוך הוא: מיום חתימת הסכם השלום החל צבא מצרים להתעצם ולהתכונן בקדחתנות ל"סיבוב הבא". בו בזמן החל צבא מצרים בסיני בתהליך כרסום וריקון הנספח הצבאי להסכם השלום ובנייה מסיבית של תשתיות צבאיות שנועדו להכשיר את זירת הלחימה בסיני למלחמה בישראל. כאמור, תהליך ההתעצמות ובניית מערכות תשתית צבאיות למלחמה בישראל החל מייד לאחר חתימת הסכם השלום. תהליך זה הועצם מאוד מאז יוני 2014, עת תפס עבד אל־פתח א־סיסי את השלטון במצרים.
גם באוקטובר 2023, כשהחלה מלחמת שמיני עצרת ("חרבות הברזל"), התקשורת הכתובה וצבא הפרשנים הגדול של ערוצי הטלוויזיה התעלמו כליל ממצרים ומהאינטרסים שלה במתרחש בעזה וישראל. בראשית המלחמה היו אף כאלה שפנטזו שאפשר לפתור את בעיית ערביי עזה על ידי קליטתם בסיני. כאשר המצרים שללו נחרצות רעיון זה, פִּרְשְׁנוּ פרשנינו זאת כניסיון מצרי ל"עשות קופה" ולגבות מארה"ב וישראל על כל פליט שיועבר להתיישב בסיני. כלומר האמריקאים "ישמנו" את המצרים כשם שאנו נהגנו בגולה "לשמן" את הגויים.
התקשורת מגלה את מצרים
לאחר שלושה חודשי מלחמה בעזה, כשכוחותינו גילו נשק ותעשיית נשק שמקורם ממצרים, התעוררו "פרשני האולפנים" (עיתונאים בכירים, יוצאי צבא בכירים במילואים ו"מומחים" למצרים ממוסדות המחקר האקדמיים) ויצאו בהכרזה שיש לכבוש את רפיח ולהשתלט על ציר "פילדלפי" העובר לאורך גבול מצרים עזה). הצבא מצידו לא איחר להגיב, ויצא בהכרזה כי כיבוש רפיח וציר פילדלפי הוא אכן היעד הבא במלחמה.
גם מצרים לא איחרה להגיב, וב־22.01.2024 יצא דיאא' רשואן, מנהל לשכת ההסברה הממשלתית, בהכרזה כי כל מהלך ישראלי לכיבוש ציר פילדלפי בגבול מצרים-עזה, יוביל לאיום חמור ורציני על היחסים בין ישראל למצרים. מצרים לא הסתפקה בכך ושחררה לתקשורת צילומים של טנקים מצריים ערוכים סמוך לחומה בצידו הדרומי של ציר פילדלפי. כידוע, על פי הסכם השלום אסור לאף חייל מצרי להימצא בכל המרחב שבין ציר פילדלפי לרפידים - מהלך של 130 קילומטר. התקשורת, שהזניחה עשרות שנים את המעקב אחר המתרחש במצרים בכלל ובסיני בפרט, "גילתה" לפתע את מצרים וחלה לפרסם מאמרים מלומדים על מעורבותה של מצרים במתרחש בעזה.
מבין כלי התקשורת, העיתון "מקור ראשון" המזוהה בציבור כעיתון של ה"סרוגים" הנוטים לצד הימני של המפה הפוליטית, הקדיש את המוסף "יומן" לנושא המצרי. המוסף יצא לאור בז' באדר א' ה'תשפ"ד, ערב שבת פרשת תרומה 16.02.2024 למניינם. בשער המוסף "יומן" מופיעה תמונה גדולה של הנשיא עבד אל־פתח א־סיסי והכותרת "בראש של א־סיסי". כותרת המשנה "מהם האינטרסים של קהיר במלחמה בעזה, והאם הסכם השלום בין ישראל למצרים בסכנה. פרויקט מיוחד". בכתיבת המוסף נטלו חלק (על פי סדר הופעתם במוסף): מאמר של העיתונאי והסופר שלום ירושלמי, מאמר של תא"ל במילואים יוסי קופרווסר (לשעבר ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין), מאמר של העיתונאית פזית רבינא, ומאמר של העיתונאי אסף גיבור. אסף מביא במאמרו קטעים מראיונות שערך עם פרופ' יורם מיטל, ד"ר מירה צורף, ד"ר ענת הוכברג-מרום וסא"ל (בדימוס) אלי דקל (לשעבר קצין מחקר בכיר בחטיבת המחקר באמ"ן).
אפשר לקרוא את המוסף "יומן" בקישור:
המאמר של אסף גיבור, בשם "בין המצרים", שבו רואיינתי, מופיע בשלמותו בסוף המאמר.
קריאה מודרכת של המאמרים העוסקים במצרים
בתחילה שמחתי לראות כי עיתון בישראל מעלה את הנושא המצרי על שולחן השיח הציבורי. אך כאשר קראתי את הכתבה, נוכחתי לדעת שבעלי הדעה השונים, ככל הנראה אינם בקיאים בעובדות. כך למשל, ד"ר מירה צורף מסבירה את ההתעצמות המצרית באיום של החות'ים על השיט בתעלת סואץ והחשש המצרי מצד לוב. הכותבת הנכבדה אינה מודעת כנראה לעובדה שההתעצמות המצרית החלה שנים רבות לפני שצף האיום החות'י. כמו כן, ככל הנראה, היא אינה מודעת לעובדה שעל אף "האיום הלובי", מצרים אינה עושה כל הכנות ממשיות למלחמה בלוב. מצרים, מאז נפילת משטרו של מועמר קדאפי, אינה מקדמת כוחות. כמו כן אינה בונה תשתיות צבאיות כגון מאגרי דלק ומחסני תחמושת, לעומת מילוי סיני בצבא ובניית תשתיות נרחבות של דלק, תחמושת, מחסני אמל"ח ומוצבי פיקוד.
לפיכך מצאתי לנכון להביא בפני הקוראים מקצת מההיסטוריה של ההתנהלות המצרית מאז חתימת הסכם השלום.
קצת היסטוריה של יחסי ישראל-מצרים
מדצמבר 2010 עד יוני 2012 (מועד עלייתו לשלטון של מוחמד מורסי), חלה התקוממות עממית (מאורגנת בידי גורמים אינטרסנטיים?) נגד השלטון הממושך של הנשיא מובארכ. התקשורת בישראל, הנוהה ברובה אחרי משיחי שקר הלומֵי שלום, שמחה על ה"התקוממות העממית" וכינתה אותה ה"אביב הערבי". השם למהפכה ניתן כנראה מתוך חלום משיחי שהדור הצעיר במצרים יצליח להתנער משלטון החונטות הצבאיות של נאצר, סאדאת ומובארכ. "דור המחשבים במצרים" (כפי שכונה על ידי הנשיא שמעון פרס) אכן הצליח להפיל את מובארכ והמליך עליו – בבחירות דמוקרטיות – את ד"ר אחמד מורסי מהאחים המוסלמים. עלייתו לשלטון של מנהיג המונע ממניעים דתיים החפצים להשליט את חוקי השריעה (ההלכה המוסלמית) כחוקי מדינה, הפתיעה את הציבור בישראל שהחל לחשוש מאובדן "השלום הקר" (כינוי מכובס של הציבור בישראל ליחס המצרי הבעייתי כלפי ישראלים). למען האמת מדובר במצג שווא של שלום שהנשיאים סאדאת ומובארכ עמלו ללא לאות לרוקנו מכל תוכן. הם עשו זאת על ידי שורה של "צעדים ממלכתיים", כגון חינוך לשנאת מדינת ישראל ולביזוי היהודים במערכת החינוך הממלכתית, גימוד קשרי הסחר בין המדינות לממדים זערוריים, איסור הגעת תיירים ממצרים לישראל (גזֵרת ה"פתק הצהוב" שלפיה כל החפץ להגיע לישראל צריך לנמק זאת במשרדי השב"כ המצרי), וכרסום שיטתי של הנספח הצבאי להסכם השלום וריקונו מכל תוכן (תהליך שהחל מייד עם חתימת הסכם השלום).
מורסי לא האריך ימים על כיסאו והודח בידי הצבא בראשות עבד אל פתח א־סיסי. מאז יוני 2014, מועד עליית סיסי לשלטון, נאנחו מנהיגי ישראל, האקדמיה והתקשורת אנחת רווחה והפסיקו לגלות עניין אמיתי במתרחש במצרים. אם בכל זאת מוסדות המחקר האקדמיים השמיעו משהו על מצרים, היו אלו דברי שבח וקילוסין לנשיא סיסי על מפעלי הפיתוח הראוותנים שלו, כגון "תעלת סואץ החדשה" (מיזם כושל שנועד לשלש את ההכנסות מתעלת סואץ), הקמת העיר החדשה איסמעיליה מזרח העומדת שוממה באין יושב מאז הקמתה) ובניית עיר הבירה החדשה, שגם היא, לעת זו, ריקה מיושבים.
האקדמיה והתקשורת התעלמו משום מה כמעט לחלוטין מהתופעות האלה:
א. גימוד שגרירות ישראל במצרים (תופעה שגם האלוף עמוס גלעד מתריע עליה) וצמצום הפעילות האקדמית של המרכז האקדמי הישראלי בקהיר (שמאז שרפת שגרירות ישראל שוכן בעיר דוקי) והפיכתו למעשה ממרכז אקדמי לסוג של ספרייה בלבד. לאחר שרפת השגרירות בקהיר נאסר על פרופ' גבריאל רוזנבאום, העומד בראש המרכז, להיכנס למבנה והוא מנהלו מבתי קפה בסביבת המכון.
ב. ההתעצמות המואצת של צבא מצרים שהחלה בסוף ימיו של מובארכ – ללא איומים אמיתיים המסכנים את מצרים.
ג. מאז 2004, ובמיוחד לאחר שא־סיסי תפס את השלטון במצרים, גדל מספר המעברים המאפשרים את צליחת תעלת סואץ משישה לשישים. גידול לא מוסבר של 1,000%.
ד. בניית תשתיות צבאיות רחבות היקף בעיקר בסיני בתוך רמיסת הנספח הצבאי להסכם השלום וריקונו מכל תוכן. לעומת זאת, מול ה"איומים" מלוב ומאתיופיה לא נבנתה תשתית צבאית.
ה. כישלון רוב המיזמים הכלכליים של הנשיא סיסי וצעידת מצרים לקראת מצב של חדלות פירעון.
ו. גידול במאות אחוזים (בעיקר מאז שנת 2021) בבתי הכלא ובד בבד צעדים חוקתיים לצמצום זכויות האזרח ולהפיכתו של המשטר ל"מלכות סיסי הראשון".
ז. הכפלה כוחות ביטחון הפנים לשימור שלטון א־סיסי.
ח. לאחרונה, לאחר 07.10.2023 הוציאו חכמי אל־אזהר פסק הלכה (פתווה) הקובע כי אי־אפשר לראות את תושבי ישראל היהודים כאזרחים. משתמע מכך שיש לראותם כפולשים ובוזזים ולכן מותר לשפוך את דמם. לדברי ד"ר מיכאל ברק, פסק הלכה זה "מכשיר" את פעולת החמאס במלחמת שמיני עצרת, וייתכן שזו הסיבה שנשיא מצרים א־סיסי לא גינה את הטבח. להערכתי, חכמי אל־אזהר לא היו מוציאים פסק הלכה מעין זה אלמלא היו יודעים שדעתו של נשיא מצרים נוחה ממנו.
להלן המאמר של אסף גיבור מהעיתון מקור ראשון
בין המצרים
אסף גיבור
מקור ראשון 16.02.2024
נשיא מצרים מתנגד לכניסת עזתים לארצו ומקדם כוחות אל הגבול, ולצד זאת מתאמץ לשמר את הסכם השלום עם ישראל ומארח את המו"מ לעסקה. מה מניע את עבד אל־פתאח א־סיסי?
שדה התעופה בקהיר היה עמוס ביום שלישי באישים שבאו לדון בעסקת חטופים והפסקת אש בין ישראל לחמאס. ראש הסי־איי־איי ויליאם ברנס נפגש עם נשיא מצרים ועם ראש המודיעין המצרי והעביר את הכרת התודה של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לעמיתו המצרי, על מאמציו לגבש הסדר. ברנס נפגש בקהיר עם ראש המוסד דדי ברנע ועם ראש ממשלת קטאר, וגורמים מטעם חמאס נפגשו עם גורמים מצריים.
אך בשעה שממשל ביידן מנסה לנצל את המלחמה בעזה כדי להוביל להסכם שלום ולפתרון מדיני בדמות מדינה פלסטינית, הסכם השלום הוותיק בין ישראל למצרים מאותגר נוכח ההכרח הישראלי להרחיב את המלחמה לרפיח ולשלוט על ציר פילדלפי.
"המצב באזור בהשפעת המלחמה בעזה מורכב מאוד", אומרת ד"ר מירה צורף, מרצה בכירה להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל־אביב, המתמחה בהיסטוריה של מצרים המודרנית. "מצרים מביעה חשש פומבי מפעולה מסיבית של צה"ל ברפיח, והנשיא אסיסי חושש מאוד שפעולה כזו תוביל לפריצת הגבול
ולנהירה משמעותית של עזתים לכיוון מצרים. ביום הראשון של המלחמה הוא שרטט את הקו האדום וקבע שפליטים פלסטינים לא יחצו את הגבול לשטחה הריבוני של מצרים. כעת מהלכיה של ישראל מקדמים את תרחיש הבלהות שלו. לא סתם הוא מתעקש על קדושת הריבונות הטריטוריאלית של מצרים, ומתנגד נחרצות להפיכת חצי האי סיני למקום מפלט לפליטי הרצועה".
לדברי ד"ר צורף, הסיבה להתעקשות של א־סיסי נובעת מכך שמאות חיילים ושוטרים מצרים הקריבו את חייהם במשימה לטיהור סיני מארגון "אנסאר בית אל־מקדס", השלוחה של דאעש, במטרה להשיב לחצי האי את התיירים ואת המטבע הזר שהם מכניסים לקופת האוצר המצרית. "זוהי אחת ההצלחות הבודדות שא־סיסי יכול לזקוף לזכותו", היא מסבירה. "לכן מאז פרוץ המלחמה הנוכחית הוא שב והצהיר כי לא יאפשר מצב שבו סיני יהפוך לשטח מריבה שממנו ייצאו מפגעים שיאלצו את ישראל להגיב בירי לתוך השטח המצרי. פעולה של צה"ל ברפיח עלולה לגרום לנהירת אלפי פליטים לתוך סיני. זו הסיבה המרכזית לאיום המצרי שאם ישראל תפעל ברפיח בלי לאפשר חזרה של הפליטים צפונה, הדבר יסכן את הסכם השלום.
"מדובר בהסכם ששרד יותר מארבעה עשורים וצלח אינסוף משברים", מציינת ד"ר צורף. "מבחינת א־סיסי, ישראל בהתנהלותה הביאה את המתיחות עם מצרים אל הקצה, ואותו עצמו לקו האדום שאינו יכול לחצות".
נקודת מחלוקת נוספת בין ישראל למצרים היא השליטה בציר פילדלפי. במסיבת עיתונאים לפני חודש וחצי הבהיר נתניהו כי "ציר פילדלפי חייב להיות בידינו, והוא חייב להיות סגור. ברור שכל הסדר אחר לא יבטיח את הפירוז של רצועת עזה שאנחנו רוצים". נתניהו דיבר על "כיבוש" ציר פילדלפי, וכך גם שר החקלאות אבי דיכטר שטען כי יש "להשתלט על הציר".
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הגדיל לעשות והאשים את מצרים בשיתוף פעולה עם חמאס בהכנסת אמצעי לחימה לתוך רצועת עזה. "אני לא מבין איך לאחר שבעה באוקטובר מישהו יכול לחשוב על מעורבות קטארית או מצרית במה שיקרה בעזה ביום שאחרי המלחמה", אמר. "ההתעצמות של חמאס לא הייתה מתאפשרת בלי שיתוף פעולה כזה או אחר של המצרים. לא ניתן למצרים לשלוט בפילדלפי, לא ניתן לחתול לשמור שוב על החלב".
המצרים לא נשארו חייבים. "מצער ומביש ששר האוצר הישראלי ממשיך לצאת בהצהרות חסרות אחריות שפוגעות בכל ניסיון לעצור את המשבר ברצועת עזה", הגיב משרד החוץ המצרי. גורמים מצריים הבהירו לעיתון א־שרק אל־אווסט כי מצרים לא תסכים לנוכחות ישראלית בציר פילדלפי. "מדובר במרחב ריבוני מצרי מתוקף ההסכם שנחתם בשנת ,"2005 אומרת ד"ר צורף
"שבמסגרתו נאמר במפורש כי 14 הקילומטרים של הרצועה הזאת יהיו בשליטה מצרית, וכי 750 חיילי משמר הגבול המצרי יאיישו את הציר ויהיו אחראים לו. זהו הסכם שהוא נספח בלתי נפרד מהסכם השלום, ולכן לא ייתכן שבקהיר ישמעו אמירות כמו כיבוש או השתלטות על ציר פילדלפי ויישארו אדישים. המצרים רואים בכך הפרה מפורשת של הסכם השלום".
לדברי ד"ר צורף, "המצרים רואים בחסימת הברחות של אמצעי לחימה לעזה אינטרס מצרי לא פחות מישראלי, ויש לזכור שא־סיסי דיבר על מנהרות חמאס כבר ,2014־ב למרות הביקורת כלפיו. אם יש לישראל טענות על העלמת עין והשגות על ההקפדה המצרית בתחום מניעת ההברחות, צריך לשאת ולתת על כך עם המצרים במקום להשמיע התבטאויות הנתפסות בצד השני כהתרסה".
לפי הדיווחים, החילוץ ההירואי של החטופים לואיס הר ופרננדו מרמן בוצע בידיעת המצרים ובהסכמה שבשתיקה מצידם. "זאת הדרך לפעול", סבורה צורף. "המצרים אינם אויב אלא שכן שיש עימו הסכם שלום ארוך שנים. הצהרתו של שר החוץ המצרי בדבר המחויבות של ארצו לשמר את הסכם השלום לא הייתה נאמרת אלמלא יידעה ישראל את מצרים על פעולת חילוץ החטופים. גם ההחלטה לשגר את המשלחת הישראלית לקהיר ביום שלישי, יש בה כדי לרכך את הזעם של המצרים. יש לציין כי המתווה המצרי מאוזן ושקול, בניגוד לזה של קטאר, וכבר הוכח כי א־סיסי שוקד מאז ראשית הלחימה על מציאת פתרון להפסקת אש ושחרור החטופים, שיהיה מקובל על ישראל וירכך את הדרישות הבלתי הגיוניות של חמאס".
טנקים על הגבול
גורמי ביטחון מצרים גילו לאחרונה לסוכנות רויטרס כי כ־04 טנקים ונגמ"שים של הצבא המצרי הוזזו מסיני לאזור הגבול עם רצועת עזה. בוול־סטריט ג'ורנל דווח על מצלמות, חיישנים ועמדות תצפית שהתקינו המצרים בגבול.
ד"ר אלי דקל, שמנהל מעקב אחר מצרים ומעלה את רשמיו באתר שלו, מזהה התעצמות רבה מצד שכנתנו הדרומית. "בצילומי לוויין מיוני ,2023 חודשים רבים לפני פרוץ המלחמה הנוכחית, נראו באל־עריש 80 טנקים. בצילום מ־81 בדצמבר, אחרי פרוץ המלחמה, נראים 30 טנקים כשישה קילומטרים ממעבר רפיח. בימים האחרונים צולם סרט תדמית של הצבא המצרי שרואים בו טנקים על קו הגבול, סמוך לחומה שהמצרים בנו במקביל לגדר. אלה מהלכים נרחבים ביותר שמתבצעים תקופה ארוכה".
לטענת דקל, סגן־אלוף במילואים שהיה ראש ענף בחטיבת המחקר באמ"ן, מצרים מפירה את הסכם השלום עם ישראל כל העת. "המצרים החלו בשנה האחרונה בפרויקט ענק של כריית עשרות מנהרות בקוטר שבעה מטרים לאחסון אמצעים צבאיים. הם הגדילו פי עשרה את מספר הגשרים מעל תעלת סואץ, וגם פתחו בתהליך של הגדלת מספר הטנקים בצבא הסדיר 2,400־מ 3,100־ל טנקים, שיחולקו בין 13 הדיוויזיות הכבדות של מצרים. הצבא המצרי הוא אחד הגדולים והחזקים בעולם, והוא לא מפסיק להתעצם. צריך להביא את זה בחשבון, ותמיד לשאול שאלות ולהיות ספקנים. כבר נוכחנו לדעת שגורמי מודיעין עלולים לטעות באופן דרמטי".
בעיני ד"ר צורף, לעומת זאת, מהלכיה של מצרים צפויים ולא מפתיעים. "כשישראל מאיימת לכבוש את ציר פילדלפי ולפעול ברפיח, מצרים, שרוצה מאוד לשמור על הגבול שלה, חייבת להציב טנקים כדי למנוע היתכנות של פעולה כזאת. זו התגוננות ולא מהלך שנועד ליצור עימות. גם עסקאות הנשק של א־סיסי אינן מכוונות בהכרח לישראל. למצרים יש אויבים כמו החות'ים בתימן, שפעולותיהם גרמו לכך שמעבר האוניות בתעלת סואץ פחת בכ־%04 והכנסותיה של מצרים נפגעו משמעותית. לפתחה של מצרים מוצבים גם אתגרים בגבול עם לוב, כך שיש לה סיבות טובות לרכוש נשק כדי להתגונן. חייבים להבין שהסכם השלום הוא אינטרס מצרי מובהק, ושליטי מצרים לדורותיהם, כולל איש האחים המוסלמים מורסי, הקפידו לשמור עליו. עלינו להקשיב לצד השני, לשמוע את החשש והפחד שמביעים שם מפני ההתפתחויות במלחמה, ולשאת ולתת עימם כשכנים ולא כאויבים".
"המלחמה הביאה את הסכם השלום בין ישראל למצרים למבחן משמעותי", אומר פרופ' יורם מיטל, מומחה ליחסי ישראל־מצרים ואיש אוניברסיטת בןגוריון. "נקודת ההסכמה המרכזית בין הצדדים היא הרצון לשמר את הסכם השלום, שהוא עמוד התווך בתפיסת הביטחון הלאומי של שתי המדינות כבר עשרות שנים. אינטרס נוסף הוא הרצון לבטל את שלטון חמאס בעזה. א־סיסי, שמנהל שנים מלחמת חורמה נגד האחים המוסלמים בארצו, רואה בחמאס ישות שלטונית בלתי רצויה. בחודשים האחרונים מצרים מנסה לתאם עמדות עם ארה"ב ועם מדינות באירופה כדי להביא לתוצאה שמי שיקבל את האחריות לעזה יהיה גורם שאינו חמאס. בדומה לממשל ביידן, א־סיסי היה רוצה שזו תהיה הרשות הפלסטינית, ופה ההסכמה עם ישראל הופכת למחלוקת.
"גם בנוגע לשליטה בציר פילדלפי אין הסכמה, אבל אני בהחלט רואה את הצד החיובי בכך שהמצרים לא שברו את הכלים למרות ההתבטאויות מצד ישראל. הם לא החזירו את השגריר מתל־אביב, והמשיכו בפעילות התיווך שלהם ובאירוח השיחות על עסקת חטופים ועל סוג של הפסקת אש". ד"ר מירה צורף, אוניברסיטת תל־אביב: "חסימת הברחות של אמצעי לחימה לעזה היא אינטרס מצרי לא פחות מישראלי. צריך להימנע מהתבטאויות הנתפסות בצד השני כהתרסה" ד"ר ענת הוכברג־מרום: "הכלכלה המצרית במשבר, וכסף בהחלט יכול להוביל לשיח על קבלת מספר מצומצם של פליטים מעזה. אבל אפשר להניח שזה בכל מקרה לא יוביל לשינוי משמעותי של הבעיה"
מיטל מזכיר שבמשך תקופה ארוכה מתנהלים קשרים צבאיים ומודיעיניים טובים עם המצרים, שמאפשרים שיח שקט יותר. "ההאשמות של סמוטריץ', גורם רשמי בכיר בממשלת ישראל, נתפסו כחריגות. לצד הווליום הפומבי מתקיים שיח שקול ומתון בין הצדדים, שהוא תוצאה של מנגנון שנוצר במשך תקופה ממושכת של 'ירח דבש' צבאי, מדיני ומודיעיני".
הטענות בדבר אחריות מצרים להתעצמות חמאס, סבור מיטל, הן בלתי אחראיות. "גם בתקופה שישראל ישבה בציר פילדלפי היו הברחות, ובשנים האחרונות נחשפו מנהרות הברחה של חמאס שחצו לתוך שטח ישראל. אז מה נאמר, שישראל חימשה את חמאס או עצמה עין כשחמאס כורה מנהרות? אנחנו שומעים גם ביקורת על הכסף הקטארי שממשלת ישראל העבירה לחמאס ועל עצימת העיניים. יש להיזהר בייחוס כוונות שלא תמיד עומד במבחן המציאות. אנחנו לא יודעים כמה אמצעי לחימה וכלי נשק נכנסו לחמאס דרך הים, למרות המאמץ המתמשך של חיל הים הישראלי. אמירות כמו של השר סמוטריץ' מייחסות למצרים כוונות זדון שאינן מבוססות. למצרים אין אינטרס בחמאס חזק מסיבותיה שלה, בלי קשר לישראל. מצרים נלחמה בהברחות משטחה לרצועת עזה, היא הציפה ואטמה מנהרות. אני לא רוצה להגיד שמצרים הצליחה באופן משמעותי למנוע הברחות כי זה לא נכון, אבל נראה שקשה למנוע אותן באופן מוחלט".
בדומה לד"ר צורף, גם פרופ' מיטל סבור שאפשר להגיע להסכמות והבנות עם המצרים בסוגיות המפתח של ציר פילדלפי והלחימה ברפיח. לגבי ההתעצמות הצבאית הוא מזהה שינויים בלתי הפיכים בשטח. "הנספח הצבאי של הסכם השלום מדבר על פירוז סיני, בעיקר בשני הקטעים הסמוכים לגבול עם ישראל ולגבול עם עזה. באזור הזה לא אמורים להיות חיילים מצרים אלא שוטרים ממשמר הגבול. בעשור האחרון הסכימה ישראל לבקשת המצרים להכנסת כלים צבאיים שחורגים מההסכם כדי שמצרים תילחם בדאעש, ולכן למצרים יש היום אפשרות להזיז טנקים ונגמ"שים אל הגבול עם עזה. לדעתי גם לאחר המלחמה ישראל תתקשה לאלץ את מצרים לחזור להגבלות שבהסכם השלום. המצרים לא יסיגו את הכוחות ולא ידללו את כוחותיהם בסיני. הם עשויים לטעון שהנסיבות השתנו ושבאזור מרובה משברים ואיומים יש הכרח בכוחות צבאיים. בכל מקרה, לדעתי שני הצדדים חייבים לשמר את ההידברות ולא להסלים את המצב בין המדינות".
גיס חמישי מתוגבר
על פי ההערכות, ברפיח נמצאים היום יותר ממיליון עזתים, רבים מהם נמלטו אליה מאזורי הלחימה בצפון הרצועה. בימים האחרונים החלה תנועה של עזתים בחזרה אל מחנות המרכז. מנגד מופצות תמונות של תושבים הצובאים על מעבר רפיח ומקימים אוהלים סמוך לגדר הגבול עם מצרים.
ראש העיר רפיח, ד"ר אחמד א־סופי, התראיין לרשת אל־ג'זירה ולא שלל תרחיש של בריחת תושבים מרפיח למצרים. הוא סיפר על הגברת השמירה המצרית על הגדר, והטיח ביקורת במצרים שאינם מאפשרים אפילו לחולים לעבור במעבר רפיח. לדבריו מצטרפים ביטויים חריפים יותר מצד עזתים נגד המצרים, והאשמות על שוחד שפקידים מצרים לוקחים בתמורה לחציית הגבול, תוך ניצול המצוקה הפלסטינית.
"מצרים היא לכאורה הגורם הכי אקטואלי מבחינה אופרטיבית לטפל בסוגיה העזתית", אומרת ד"ר ענת הוכברג־מרום, מומחית לגיאופוליטיקה, משברים בינלאומיים וטרור. "היסטורית, המנדט לשליטה בעזה היה בידי המצרים. א־סיסי הוא מנהיג חזק והוא מנהל את השיח על עסקת שחרור חטופים והפסקת אש, אבל בד בבד מבהיר שיעשה הכול כדי לא לקבל אחריות על עזה או על הפליטים העזתים, ואפילו מדבר על פגיעה בהסכם השלום. מצד אחד הוא חייב להצדיק את עוצמתה של מצרים ואת עוצמתו שלו כמנהיג, במיוחד נוכח ההתפתחויות בים האדום והמשברים במזרח התיכון. מצד שני הוא ממש לא מוכן שיחליטו בשבילו וידביקו לו פתרון של קליטת פליטים עזתים במצרים. מבחינתו ישראל תוקעת לו אצבע בעין".
אפשרות מעניינת שד"ר הוכברג־מרום רואה כריאלית, היא שבתמורה להטבות כלכליות תשקול מצרים לדון בהעברת מספר מסוים של פליטים פלסטינים לשטחה. "הכלכלה המצרית במשבר, וכסף בהחלט יוכל להוביל לשיח של המצרים על קבלת מספר מצומצם של פליטים מעזה. אבל אפשר להניח שזה בכל מקרה לא יוביל לשינוי משמעותי של הבעיה.
"אף אחת מהמדינות המוסלמיות והערביות לא מוכנה לקבל על עצמה את הטיפול בעזה, והנשיא המצרי מזהה את הסכנות שיכולות להתפתח מהקמת 'רצועת עזה' בתוך סיני. הוא ממש לא מעוניין לצרף לגיס החמישי מבחינתו – האחים המוסלמים שמקשים על שלטונו – עוד צרה בדמות חיבור מחודש של חמאס עם שרידי דאעש שנותרו בסיני. הטענה שלו, שיש מאחוריה הרבה היגיון, היא שהמצב הביטחוני אחרי העברת הפליטים מרצועת עזה, המתוחמת ב־563 קילומטרים, לשטח הענקי של סיני, יהיה גרוע הרבה יותר, לא רק למצרים אלא לאזור כולו. זה צעד שעשוי להגביר את האיום של חמאס ולשים אותו על אש גבוהה".
שתף
Contact Us
Contact Us
מר אלכס צייטלין, מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על האפשרות שמצרים מתכננת מתקפת פתע על ישראל. בשיחה מובאים הגורמים שעלולים להביא את מצרים לתקוף את ישראל ומנותחים דרכי הפעולה לביצוע המתקפה.
פרטים נוספים על המתרחש במצרים ועל התעצמות צבא מצרים תוכלו למצוא באתר "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
הסופר והעיתונאי חגי הוברמן פרסם בשבועון "מצב הרוח" מאמר בשם: "חצי שנה למלחמה". חציו השני של המאמר – תחת הכותרת "השכם השלום שהתפורר" מוקדש למלאת 45 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים. הטיעון המרכזי של הוברמן הוא שרובו של הנספח הצבאי להסכם השלום הופר על ידי המצרים. בחלק זה של המאמר הוברמן מצטט חלקים מראיון טלפוני שקיים עם אלי דקל.
לפני שש שנים התחלתי לחקור את המתרחש במצרים וגיליתי שמאז 2004 צבא מצרים מרחיב מאוד את התשתית הצבאית בסיני. בשנת 2014, לאחר ימי הטלטלה האזורית ותפיסת השלטון במצרים על ידי עבד אל־פתח א־סיסי, הואצה בניית התשתיות הצבאיות בסיני, ובו בזמן הוחל בתהליך חסר פשר של רכש אמצעי לחימה מתקדמים. תהליך זה הביא את צבא מצרים למקום ה־12 בעוצמתו בעולם ודחק את צה"ל למקום ה־18.
התופעות המדאיגות של התעצמות חסרת הפשר של צבא מצרים והבנייה הנרחבת של תשתיות צבאיות בעיקר בסיני ובחזית התעלה – אינן מעסיקות את הציבור בישראל, לרבות יוצאי צבא בכירים שאיתם שוחחתי.
מכוני המחקר באקדמיה, הפרשנים והעיתונאים – כולל העיתונאים לענייני צבא הניזונים ממערכת הביטחון –מזמרים כמעט כאיש אחד את הקונספציה הזאת:
מצרים, אחרי שקיבלה מישראל את הגרגיר האחרון מאדמת סיני, אין לה שום אינטרס לפגוע בישראל. נהפוך הוא: יחסי האיבה (המכונים בשפה המכובסת "שלום קר") מתחממים, ומצרים מקיימת עם ישראל שיתוף פעולה ביטחוני שכעת אסור לפרסמו.
במאמר שלפניכם אני מביא דברי פרופסור הדבק בקונספציה השקרית. לדעתי, זו הדגמה טובה לדרך הנלוזה שבה התגבשה קונספציית ה"שלום" שלפיה מצרים אינה מעמ
במשדר מיוחד של ערוץ 14 שהתקיים ב12 במרץ זומנו דנו מספר מומחים על ההתפתחויות האחרונות באזורנו. את הדיון הנחה מר עידו טאובר. בדיון השתתף סא"ל (בדימוס) אלי דקל, שנשאל על השפעת מלחמת שמיני עצרת על הכלכלה המצרית. לדברי דקל, מאז שנת 2020 חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של מצרים, ומאז היא נמצאת במסלול המוביל לקראת חדלות פירעון.
מלחמת שמיני עצרת וצמצום השיט בתעלת סואץ (בעקבות הפגיעות של החות'ים) מאיצות תהליך זה. הגורמים העיקריים להרעה במצבה הכלכלי של מצרים הם המיזמים הכלכליים המגלומניים שרובם נכשל, והפניית המשאבים הכבה לצורכי התעצמות צבא מצרים – זאת ללא כל איום ממשי עליה.
הסרטון שלפניכם מביא רק את דברי דקל. בדיון המלא ניתן לצפות בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=XCWV8foh7fI
מר אלכס צייטלין מנהל אתר "באים אל הפרופסורים" קיים סדרת מפגשים בהם הוא ראיין את אלי דקל וד"ר מיכאל ברונשטיין בנושא עבודת המודיעין במטכ"ל. פרק ג' שלפניכם עוסק בשימוש המושכל באיסוף בחקר צבאות סדירים. בהרצאה יש ניתוח היתרונות והמגבלות של מקורות האיסוף העומדים לרשות המחקר במטה הכללי.
פרק יש ניתוח היתרונות והמגבלות של כלל אמצעי האיסוף העומדים כיום לרשות המחקר הצבאי, תוך דגש על מקומו של המודיעין המופק מצילומי אוויר, ותרומתו האפשרית של פן איסופי זה, ברקיחת ה"תבשיל" של הערכת המצב הלאומית. בסוף ההרצאה מתקיים דיון על המודיעין הדרוש לחקר צבאות לא סדירים, וכן על הסכנה בזניחת המחקר של צבאות סדירים מתוך הערכה שגויה שתם עידן ה"מלחמות הגדולות".
במרץ 2024 נערך תמלול של ההרצאה, והוא מובא להלן:
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ג' שלפניכם מתאר את עבודת המודיעין הממושכת שאפשרה את הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים. זאת לעומת הדשדוש של כוחותינו במלחמת שמיני עצרת-אוקטובר 2023. לדעת דקל המודיעין מאז מלחמת ששת הימים לא משקיע מספיק משאבים כדי לחפש דרכים שיאפשרו לצה"ל לנצח במהירות את אויבי מדינת ישראל, ועסוק יתר על המידה בבעיות עולמיות כגון אקלים.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ב' שלפניכם מתאר בקצרה את פרשת "רותם" שהתרחשה בשנות הששים של המאה הקודמת. בפרשה זו הוכה המודיעין בישראל בתדהמה, כאשר גיחה שצבא מצרים נערך בסיני. בעקבות זאת העצים חיל המודיעין את יחידת האזנה המרכזית. בשיחה מנתח דקל את המשמעויות ההרסניות של החלטה זו.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר זה
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק א' שלפניכם מתאר בקצרה כיצד נבנה חיל המודיעין וכיצד המודיעין מרבה לעסוק בנושאים אסטרטגיים חובקי עולם אך למעשה לרמטכ"ל אין קצין מודיעין שכל דאגותיו הן לסייע לו לנצח במלחמה (תנו לצה"ל לנצח).
ההחלטה להפוך את ראש אגף המודיעין "למעריך הלאומי" גורמת זה שנים רבות לכך שהמודיעין במטכ"ל עוסק אולי בדברים הרי גורל כמו אקלים ושוויון לנשים אך ממעיט לעסוק בחיפוש דרכים שיאפשרו לצה"ל להכריע את אויבי המדינה בתחכום ובמהירות.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
בשבועון "עולם קטן" פורסם מאמר מקיף של ארנון סגל בנושא "האם מצרים מתכננת מהלכים צבאיים". בכתיב המאמר הסתייע מר סגל בראיות שקיים עם החוקרים הבאים: מר בועז העצני, ד"ר יגיל הנקין, ד"ר מיכאל בן ארי ואליהו דקל-דליצקי. במאמר פרטים רבים על התעצמות צבא מצרים ועל הצורך במעקב צמוד אחר המתרחש בארץ זו.
מר אלכס צייטלין, מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על האפשרות שמצרים מתכננת מתקפת פתע על ישראל. הדיון בנושא הוא על רקע תהליך התעצמות בלתי מוסבר של צבא מצרים בשנתיים האחרונות. בשיחה מציג דקל, בין השאר, תהליך הוספת כ-720 טנקים לצבא הסדיר.
לדברי דקל, תוכניות צה"ל להגדיל את הסד"כ בעקבות לקחי מלחמת שמיני עצרת, מגבירים את החשש למתקפת פתע מצרית.
פרטים נוספים על המתרחש במצרים ועל התעצמות צבא מצרים תוכלו למצוא באתר "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
