Blog Layout
הבטלן ממחנה מטכ"ל – סיפור דמיוני
אלי דקל-דליצקי
01.03.2016
הבטלן ממחנה מטכ"ל
ובו יסופר על עובד במערכת הביטחון שכל ימיו התפרנס מהקופה הציבורית מבלי להביא תועלת
לפניכם פרק מתוך הספר "לוחמי הסתר של הקריה". הספר הוא רומן היסטורי העוסק בעיקר באגף המודיעין במטה הכללי של צה"ל. מובן שכל האירועים והאנשים הם פרי דמיון, לא היו ולא נבראו אלא משל היו.
הקדמה
הבטלה וחוסר המעש הם תכונת היסוד הבסיסית של בני האדם, ורק בגלל שחוה אימנו גילתה מעט סקרנות ושלח ידה אל פרי העץ האסור, הוא נענש בעונש הכבד של היגיעה: "בזיעת אפך תאכל לחם". חסל סדר השוטטות חסרת המעש ברחבי גן העדן, עם המשימה הערטילאית "לשמור על הגן" מבלי לפרש מפני מי יש לשמור עליו? מתי? כמה שעות בכל יום וכו'. מאז חרון אפו של האל על האדם, הוא נצטווה לעמול כדי לקבל את צרכיו. אלא מה, בכל דור ודור יש המצליחים להעביר את ימיהם ברוב טוב, מבלי שתרמו כהוא זה לאלה המספקים את צורכיהם. כדי שלא לעורר עליהם את חמת אחיהם העמלים לפרנסתם, מצאו הבטלנים דרכים מתוחכמות להסתיר את חוסר המעש המובנה באישיותם הטפילית בצורות שונות. ניתן לומר בבטחה, כי המעשה הגדול, שבו מקדישים בטלני כל בדורות את מרצם ואת מוחם העצל, הוא למצוא דרכים להונאת הסובבים אותם, כדי לייצור מצג שווא של עשייה.
בדורות הקודמים, עת ישב עם ישראל בין הגויים, ותחומי עיסוק שונים נחסמו בפניו, הן מרשעת הגויים והן מרצונם של ישראל שלא ליטול חלק בעשייה שעלולה להסיטו מדרך הישר, הצטמצמו מאד האפשרויות של זריית חול בעיני הציבור. חלק מהבטלנים נאלץ לחשוף עצמו בפני הציבור ולהודות: "בטלן אני! אבל אחים עזרו נא לי כדי שבני ביתי לא ירעבו ללחם". מעטים, אך מתוחכמים יותר, התעטפו באצטלא של חכם השוקד על תלמודו, ורק משום צניעותו כי רבה, לא זכה עדיין איש לשזוף את דברי תורתו. ואכן, בהרבה בתי מדרש נמצא הבטלן התורן המקיף עצמו בספרים שאיש לא שמע עליהם, ורק הוא, הבטלן, מהפך בדפיהם תוך השמעת אמרי התפעלות כבושים על המרגליות שהזדמנו לידיו.
עם תחילת תהליך שיבת עם ישראל לארצו, חל מפנה בעם ישראל, ובטלניו, שהיו סמוכים לדדי קופת הציבור בריש גלי, החלו לחפש דרכים מתוחכמות יותר ליהנות ממנעמי החיים מבלי להתאמץ. הפתרונות שנמצאו היו כגון: הפוליטיקה, שבה יש להשקיע בעיקר את מיתרי גרונך, או השירות הציבורי שהחל להתפתח עם הקמת מוסדות המדינה. כך בשקט ובבטחה קמו משרדים שונים שלאיש אין חפץ בהם, ובהם פקידים ופקידות לרוב, שכל עשייתם הייתה לייצור עוד משרה לבטלן המקורב בדרך זו או אחרת למי שמפתחות הקופה הציבורית בידו.
כך למשל, בהיותי נמנה על הכוחות המזוינים של צה"ל, התחייבתי (מבלי יכולת בחירה באותם ימים) להיות חבר ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, ובזכות חברות זו יכלו בני משפחתי ליהנות משירותי הבריאות של הסתדרות העובדים הכללית, מה שמכונה היום קופת החולים הכללית. עד כאן ההקדמה. כדי לקבל שירותים רפואיים בקופת החולים היה עליך להציג את הפנקס האדום המעיד שאתה שייך לחבורת העילית של מקימי המדינה ובוניה, וכאן מגיע התחכום. כדי להיות חבר בהסתדרות הכללית וליהנות משירותיה, חייב היית לשלם דמי חבר שנוכו באופן אוטומטי באמצעות תלוש המשכורת שלך שכבר אז היה ממוחשב. לכאורה זה נשמע סביר; כדי לקבל שירותים צריך לשלם. אמנם הגוף שמספק את השירותים נכפה עליך ללא אפשרות בחירה אחרת, כגון קופת החולים הלאומית, אבל נעזוב פרט קטן זה. התחכום היה בכך, שבפנקס החבר של ההסתדרות (הפותח בפניך את שערי קופת החולים) יש דפים מיוחדים שבהם יש להדביק בול מדי חודש בחודשו, המאשר שמס החבר שולם כחוק. אבל איך מקבלים בול נחשק זה? פשוט מאוד: הולכים לסניף ההסתדרות בעיר מגוריך, ונעמדים בתור הארוך שהשתרך שם לפתחה של פקידת האספקה של הבולים. בעיר מגוריי, פקידה זו עוד זכתה לשמוע את נאומיו של דוד גרין – לימים ראש הממשלה דוד בן גוריון – שנאם על ערימת החציר בפתח תקווה, עת ניסה בלהטי לשונו, להמריד את פועלי הפרדסים נגד אדוניהם בעלי האחוזות שעושקים אותם בשכר רעב. ובכן, אותה גברת התנהלה באיטיות, אבל לא בגלל עומס השנים שניכר עליה. שכן, גם היותה בכרה קלת רגליים היא התנהלה באיטיות ובכובד ראש, כיאה לביתו של ממציא הבול שהוריש לה את משרתו הרמה, לאחר שקודם לתפקיד מזכיר מועצת פועלי החוט והמחט במחוז דרום השרון. תפקידו החדש זיכה אותו בין היתר לשלט בכניסה לחדרו, לאמור: קבלת חברים רק בימים ג ו-ה 14.00 - 15.30 (גודלו של השלט, ובעיקר מיעוט שעות קבלת החברים, מעיד כאלף עדים על המעמד שרכש בעל השלט בקרב הנהלת הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל).
הקמת צבא ההגנה לישראל ומיסוד זרועות שירותי הביטחון השונים של המדינה יצרו כר פורה לרבבות נחילים של בטלנים, שעטו על ההזדמנות להתפרנס בכבוד תוך מאמץ מזערי, ולזכות בכבוד המגיע רק לאנשים הפועלים ללא לאות, יומם וליל להגנת העם היושב בציון מפני אויביו.
דע מאין באת
ובו יסופר על ילדותו, נעוריו ובחרותו של גיבורנו
אי אפשר להכיר אדם אם לא יודעים את בית גידולו, ולכן נספר כאן בקצרה את תולדות משפחתו. סבו של גיבורנו, יחיאל מיכל ולצקי, נולד בביאליסטוק, שכיום היא עיר חשובה בפולין, אבל באותם ימים הייתה שייכת לקיסרות של רוסיה הגדולה. הייתה זו עיר תעשייתית גדולה, שמחצית מתושביה היו יהודים. בעיר היו מפעלים רבים בתחום עיבוד המתכת, ובעיקר הצטיינה העיר בייצור מכונות לתעשייה
הסבא יחיאל מיכל למד בבית הספר היהודי "ביאליסטוק טכניקום" הכשיר טכנאים להפעלה של מכונות טווייה ואריגה ולתיחזוקן. בראשית המאה העשרים החלו לנשב ברוסיה רוחות של מהפכה ומרידה בשלטון הצאר, ורבים מבני עמנו נתפסו לדעות מרדניות אלה. דעות אלה תפסו אחיזה בעיקר בקרב אלה שעסקו בעבודת כפיים, וביאליסטוק, עיר התעשייה, הייתה מוקד לפעילות החתרנית נגד שלטון הצאר. גם יחיאל מיכל נתפס לעניין הסוציאליזם, עד שהבולשת של הצאר, ה"אוכרנה" הידועה לשמצה, החלה לרדוף את החתרנים והוא נאלץ לברוח על נפשו. ליחיאל לא היה כסף דיו לנסיעה לאמריקה ("די גולדנע מדינה"), ולכן נאלץ להסתפק במעבר לאנגליה. באנגליה הצטופפו יהודים רבים שכמותו, שהגיעו בחוסר כול, ואילולא כספי הג'וינט היו מתים ברעב. בעת שהגיע יחיאל לאנגליה, שלטה מדינה זו במדינות רבות על פני הגלובוס, וביניהן החלה לבסס את שלטונה במצרים. השלטון הבריטי, כדרכו בכל ארץ שהייתה כפופה לכתר הבריטי, ניסה להוציא מדינה זו מחשכת ימי הפרעונים על־ידי הקמת מפעלי תעשייה רבים. בתוך שרשרת המפעלים שבנו הבריטים במצרים, הם תכננו את עיר תעשיית הטקסטיל "מחלה אל כוברה". העיר הוקמה במרכז הדלתה, ותוכננה לשמש כמרכז לטווייה ואריגה של כותנה, שהיה גידול מרכזי בדלתה של הנילוס. ממשלת בריטניה פרסמה קול קורא לסייע בהקמת מפעלי התעשייה, ולפונים הובטחו תנאי שכר הוגנים. יחיאל מיכל החליט לדחות את חלומו להגר לאמריקה ולנסות את מזלו במצרים. עד מהרה התברר לו כי בחירתו הייתה מוצלחת מאוד, שכן התושבים המקומיים היו חסרי כל ידע מינימלי בתפעול מכונות. מקימי המפעלים, שציפו בתחילה להקימם באמצעות צוות אנגלי מצומצם שיכשיר עובדים מקומיים בתפעול המערכת, נוכחו לדעת תוך זמן קצר כי הם שגו שגיאה בסיסית בהבנת האוכלוסייה המקומית, וכי יעברו שנים רבות, אם בכלל, עד שאוכלוסייה זו תצליח להפעיל בעצמה את המפעלים. כך שמנהלי חברת הטווייה והאריגה האנגליים הפכו להיות תלויים לחלוטין בעובדים שהגיעו מאנגליה, ונאלצו לתגמלם הרבה מעבר למתוכנן.
עד מהרה הפך יחיאל מיכל לעובד מצטיין בתשלובת הטקסטיל, ושכרו עלה פלאים. יחיאל נשא לאישה את ביתו של המהנדס גליק, יהודי ממשפחה מתבוללת מגרמניה, ונולדה להם בת יחידה, לורט. זו גדלה כבר בבית עשיר, מלא במשרתים מקומיים שמילאו כל גחמה של הילדה המפונקת. את השכלתה היסודית והתיכונית היא רכשה בבית הספר של המיסיון, שנוהל בידי כמרים צרפתים במחלה אל כוברה. היה זה בית הספר היחיד באזור, שהיה בעל רמה, וגם יהודים בעלי רקע מסורתי שלחו את בנותיהם להתחנך בו. עם תום לימודיה תכנן אביה לשלוח אותה ללימודים באוניברסיטה באנגליה, שם קיווה שתמצא חתן מתאים.
כאן חלה תפנית בחייה של לורט. היא הכירה בחור מקומי, התאהבה בו ועברה להתגורר עימו בעיר דמנהור. אין בידינו הרבה פרטים על פרשיה זו. גם הפרטים שבידינו על אהובה של לורט מעטים. כל שידוע הוא, שלאחר כשנה חזרה לורט לבית אביה ללא אהובה, כשהיא נושאת ברחמה ילד, פרי אהבתה. יחיאל מיכל קיבל חזרה את בתו ובנה שנולד לה, ועטף אותם באהבה רבה. הנכד משה, המכונה מואיז, גיבור סיפורנו, הוכנס בבריתו של אברהם אבינו, וכשגדל נשלח ללמוד בבית הספר שלמדה בו אימו. היה זה מיסיון, שאותו ניהלו, כאמור, נזירים פרנציסקאנים, אך למדו בו רבים מבני קהילת מחלה אל כוברה, לצד בניהם של כמעט כל הזרים שניהלו את תשלובת הטקסטיל בעיר.
בעקבות מבצע קדש בשנת 1956, החליט נאצר נשיא מצרים לגרש את כל המומחים הזרים, אזרחי בריטניה וצרפת, מארצו, ולורט ולצקי (היא אימצה את שם משפחתו של אביה, למרות היותה אלמנתו/גרושתו של איש מצרי) עלתה ארצה עם בנה הקטן מואיז. לורט ידעה צרפתית אנגלית וערבית על בוריין, והחלה לעבוד כמתורגמנית וככתבנית ב"מוסד".
הבטלן מגויס לצה"ל כאזרח עובד צבא
ובו יסופר כיצד הצליח ידידינו חסר ההכשרה לקבל משרה באגף המודיעין של צה"ל
בעקבות מלחמת ששת הימים שולש שטחה של מדינת ישראל, ונוספו אליה כמיליון תושבים שהוגדרו כאוכלוסייה תחת כיבוש. כדי לספק את צורכיה הוקם הממשל הצבאי. הגידול בשטח והצורך לשלוט על אוכלוסייה שאינה אוהדת את הרעיון הציוני חייבו את צה"ל להרחיב את שורותיו, ולגייס לצבא קצינים ונגדים לשירות בצבא הקבע. כמו כן גייס הצבא אזרחים, שהועסקו בד"כ במשרות שצה"ל התקשה לגייס עבורן לשירות קבע, כגון: נהגי משאיות כבדות ומובילי טנקים, מכונאים, ספרים וכו'. סוג נוסף של אזרחים מגויסים היו אנשים שצה"ל מצא עניין רב בכישוריהם המקצועיים, אך לא מצא מסגרת צבאית שתאפשר את העסקתם עקב חוסר הכשרתם הצבאית או עקב מגבלותיהם הגופניות שלא אפשרו להם להתקדם או להשתלב במסגרת הצבאית. מסגרת זו מחייבת יציאה לקורסים שבהם יש תנאי סף שאנשים אלה לא היו עוברים, או שהם לא היו מוכנים להתחייב למערכת שיכולה לקבוע להם היכן תשרת. חיל המודיעין העסיק אזרחים במקצועות המחייבים התמחות מיוחדת, וידע שאינו מצוי בדרך כלל בקרב משרתי צבא הקבע, כגון מהנדסים ברמה גבוהה לפיתוחים שונים ומתורגמנים וכתבניות מיומנות.
בחזרה לגיבורנו: לאחר שסיים את לימודי התיכון, גויס מואיז לצה"ל ושירת כשלם בבסיס מחנה מטכ"ל. הסיבה הפורמלית לתנאי השירות הנוחים הייתה היותו בן למשפחה חד הורית, וכן, אמו החולה הייתה זקוקה לבנה שיסעד אותה. עם תום שירותו החליט ללמוד גיאוגרפיה באוניברסיטה, מתוך מחשבה לשמש בעתיד כמורה במקצוע הזה. בתום לימודיו פרצה מלחמת ששת הימים, שבה משום מה הוא לא השתתף, ואז צדה עינו מודעה בעיתון, שצה"ל מחפש אנשים במקצוע הגיאוגרפיה לעבודה בקריה. כך הגיע מואיז לשרת בענף הגיאוגראפי של אגף המודיעין, שעסק בעיקר בנושא העבירוּת והיעדים. בקרב המשרתים בחיל המודיעין כונה הענף לעיתים ענף "הפרח באגרטל" (על מקורו של שם זה נעמוד במקום אחר). בהיותו חסר השכלה צבאית ממשית, לא ניתן היה לשבצו באחד מהמדורים שעסקו במדינות ערב המקיפות את ישראל, ולכן הוא שובץ להיות ראש חוליית מדינת תוגרמה. פורמלית הייתה חוליה זו חלק ממדור "ארצות המעגל השני", אך מכיוון שתקן ראש מדור זה הושאל כדי לתגבר את המדור המצרי, שהיה עסוק מעל לראשו במלחמת ההתשה שפרצה זמן קצר לאחר שוך הקרבות של מלחמת ששת הימים, הרי שלמעשה חוליית מדינת תוגרמה תפקדה כמדור. ראש החוליה השתתף בישיבות ראשי המדורים בענף, והונחה ישירות על ידי ראש הענף. סידור זה היה חלומו הרטוב של כל בטלן, כי ראש הענף היה עסוק מעל לראשו בבעיות השוטפות של מדינות העימות, והוא לא נתן דעתו למתחולל במדינת תוגרמה או מדינת פריפריה אחרת.
שבוע עבודה שגרתי של הבטלן
ובו יסופר כיצד הצליח הבטלן להעביר ימיו בהמון פעולות של הבל ורעות רוח
שגרת יומו של גיבורנו מתחילה בהשכמה בשעה 07:00. זמן לא רב לאחר מכן הוא יושב במכוניתו ונוסע מביתו שבשכונת קריית שלום למשרדו בקריה. לפני השעה 08:00 הוא כבר מתייצב בשערי משרדו. נמרצות זו, מצד אדם שהעצלות היא חלק ממבנה האישיות שלו, דורשת הסבר. ובכן, גיבורנו הוא אמנם בטלן כפייתי, אבל בהחלט לא טיפש. הוא יכול היה, כמובן, לקום בשעה מאוחרת יותר, לסעוד בשלווה את ארוחת הבוקר ולהגיע לקריה בסביבות השעה 09:00, השעה שבה חלק ניכר מהמשרתים במקום פוסעים לאיטם ונכנסים בשערי המטכ"ל. דרך פעולה זו לא הייתה גורמת להרמת גבה מצד הממונים עליו, אבל – וזה אבל גדול – הוא ידע שאם יתמהמה מלצאת מביתו, זוגתו תדאג כבר להעסיקו בסיוע בהכנת הילדים לבית הספר, ואף גרוע מכך אולי היא תבקש אותו להסיעם לשם. ואם יש דבר שהבטלן תיעב זה לשמש כנהג הסעות משפחתי. גורם חשוב נוסף בשיקולי הבטלן להקדים ולהיכנס בשערי הקריה הוא מקום החניה. הטמפלרים שבנו את המושבה "שרונה", ומדינת ישראל שירשה את בתיהם מהבריטים, לא לקחו בחשבון כי החלום הסוציאליסטי, מכונית לכל פועל, יתגשם, ולא בנו מגרשי חניה לכל המוני האדם העובדים במקום. אבל כל המקדים לבוא, כמו ידידינו, מוצא עדיין מקום חניה סמוך למשרדו.
כאמור, חלק ניכר מהמשרתים בקריה אינם מקפידים להתייצב לעבודתם בשעה 08.00, שהיא השעה הרשמית של תחילת הפעילות. כל מי שסובר שזו גוזמה מוזמן לרחוב קפלן, הרחוב הראשי בקריה, ולהיווכח במו עיניו בתופעה. בשנות הששים של המאה הקודמת ניסו כמה קצינים, יוצאי הצבא הבריטי בדרך כלל, להילחם בתופעה. הרעיון היה שכל החיילים המשרתים בקריה, עד דרגת סמל, יחויבו להיות נוכחים במסדר בוקר שאותו ארגן רס"ר הבסיס. אבל מה לעשות? לא כולם הצליחו להגיע בזמן, ואי לכך ננקטו נגד המאחרים צעדים משמעתיים, כגון העמדה לדין ובעקבותיה עונש של ריתוק מחנה. זה כבר היה יותר מדי, בעיקר לבנות ציון הרכות והענוגות, שנאלצו לישון, שומו שמיים, שלא במיטה עם כרים וכסתות. הבנות הבוכיות העתירו תחנונים בפני מפקדיהן, שלרוב היו קצינים בכירים, ואלה לא עמדו בים הדמעות, והחלו להוציא פטורים לבנות בתואנה של "פותחות משרדים". כלומר. בנות שחייבות להגיע ולהכין את המשרד לפני הגעת המפקד. ליצני הדור טוענים, שכניעתם של המפקדים לדמעות של הבנות סללה את הדרך ברבות השנים לכניעת צמרת המדינה להתבכיינות של "ארבע אמהות", שהוציאו את צה"ל מלבנון במנוסה שהמיטה חרפה על צה"ל. אך נחזור לענייננו; לא עבר זמן רב ומספר פותחות המשרדים עלה על מספר החדרים שאותם יש לפתוח... וכך התמוסס לו הרעיון. ביטול מסדרי הבוקר אף היטיב עם הקצינים, מוציאי השחרורים הסדרתיים, שכן מגרש המסדרים נותר ללא שימוש והפך עד מהרה למגרש חניה, ובכך הקל על מצוקת החניה במקום.
ובכן, מואיז היה בין ראשוני המגיעים לענף המחקר בו שרת. עם הגעתו הוא טרח לברר עם השומרים ששהו בלילה בבניין, האם הגיעו עבורו הודעות או שמא הגיע איזה שהוא דבר באמצעות משלוח הרצים (היה זה בתקופה של טרום קבלת דברי הדואר באמצעות המערכת הפנאומטית שהעבירה את הדואר הדחוף באמצעות "טילים" ששוגרו במערכת המונעת בלחץ אוויר). השומרים/השומרות שהתעוררו זה עתה מקול הפעמון בכניסה לבניין ענו בקול מנומנם שלא הגיע דבר עבורו, והוא תמיד הביע בפניהם פליאה רבה על כך.
סידור השולחן
ובו
יסופר כיצד טיפל הבטלן בשולחן עבודתו על מנת להשוות לו חזות של אדם פעלתן
כל בטלן מתחיל יודע שחשוב מאוד להיראות עסוק, וכי חלון הראווה של עובדי המשרדים הוא שולחן העבודה. ביחידת ידידינו יש מסורת רבת שנים של בטלנים, שהתמחו במצג השווא של האיש הפעיל והיעיל. חומר הגלם ממנו שאבה יחידת הבטלן את המידע היה צילומי אוויר, ולכן מרכיב חשוב בתפאורת "השולחן של האיש העסוק" היה תמיד רכיב צילומי אוויר וציוד פיענוח בסיסי. כאמור, זו הייתה תובנה עתיקה בין בטלני הענף, שיש לעטר את שולחן העבודה באיזה שהוא צמד צילומי אויר ובסטריאוסקופ (מכשיר המאפשר צפייה תלת ממדית בצילומי אוויר). בכדי להעצים את מצג השווא של איש המפענח צילומי אוויר, נאבק מואיז באפסנאי של הענף כדי לקבל "כוסית מדידה",[1] מכשיר מדידה המשמש מפענחי צילומי אוויר.
כמובן שמואיז לא נדרש מעולם לעשות שימוש במכשיר. גם משום שצילומי האוויר בארצות ממלכתו היו נדירים, וגם משום שמעולם לא למד פיענוח צילומי אוויר, ולא ידע כלל את אופן השימוש במכשירי הפיענוח. למעשה, בכל שנות שירותו לא עבר מואיז הכשרה מכל סוג שהוא. כזכור, סיפורנו הוא סיפור דמיוני, אחרת הייתי נשבע לכם שבמחלקת המחקר באמ"ן היו אנשים רבים כמותו.
פרט אחרון בתפאורה הייתה שקית ובה צילומי קרקע, בד"כ צילומים של תיירים באתרי העתיקות השונים הפזורים במדינה, ולפיכך הסיווג הביטחוני שלהם היה נמוך (בחיל המודיעין "סודי" נחשב לסיווג בטחוני נמוך…). אבל מואיז טרח להחליף את שקית הנייר הפשוטה בה הגיעו אליו הצילומים בשקיות מיוחדות, שאותן ליקט בביקוריו במוסד. שקיות אלה נשאו כתובות מודפסות בשלל שפות שמצביעות על תוכנן החסוי, כגון Top Secret . השקיות המהודרות באוסף שקיות התפאורה היו מעוטרות אף בחותמות שעווה אדומות.
כאן המקום לומר, שמואיז שהשקיע מחשבה רבה בסידור תפאורת "השולחן של האיש העסוק". הוא דאג שהתצוגה על שולחן העבודה תשונה מדי יום ביומו, ולמעשה היה זה שולחן עבודה אינטראקטיבי המשנה חליפות את פניו.
יום ראשון - ועכשיו לעבודה...
לאחר הקמת התפאורה של שולחן קצין המחקר, נתאר את פעילות גיבורנו בעבודתו
אחר סידור תפאורת "האיש העובד" התפנה מואיז סוף סוף לעבודתו. בארשת חשיבות אין קץ הוא החל לעבור על הדואר החדש שהגיע במשך הלילה. בדרך כלל, הדואר שעסק במדינת תוגרמה היה מועט ביותר, ועיקרו נסב על בעיות פוליטיות שונות שלוקטו ע"י המערך האיסופי של צה"ל מהעיתונות והתקשורת הגלויה. לעיתים רחוקות הגיע מסמך שנשלח ע"י קש"ח,[2] ובו פרטים שנמסרו למודיעין הישראלי ע"י אחד מגורמי המודיעין של מדינות זרות שאיתם ישראל מנהלת יחסי "תן וקח". לעיתים נדירות יותר היה מגיע איזה שהוא מסמך שהוכן ע"י סוכני "המוסד". בסך הכול המידע שהופץ במערכת המודיעינית על מדינת תוגרמה היה מועט, ומידע הקשור לתחום העשייה של ענף התשתיות והיעדים היה אפסי.
למרות זאת החל משה לקרוא בכובד ראש את הדואר, ואז צדה עינו פסקה בדיווח עיתונאי שבה נכתב, כי במסגרת שאיפות הפיתוח של מדינת תוגרמה, היא החלה לשקול את נושא התפלת מי ים לצורך פיתוח חקלאות באזורים שחונים. משה קפץ על פיסת מידע סתמי זה, והחליט לעשות ממנו מטעמים.
ללא שהיות הוא החל לכתוב תדרוך לכל גורמי האיסוף, שהחל בסקירה גיאוגרפית על חשיבות המים במדינה שחונה כמו תוגרמה. הוא הדגיש כי נושא התפלת המים הוא הנושא המרכזי שעליו תקום או תיפול מדינת תוגרמה, כולל ניתוח על מקומו של המים כמנוף לפיתוח צבאה של מדינה זו.
לאחר הפתיחה החגיגית הגיע פירוט המידע הנדרש: מיקום המים וכמות המים שיותפלו; שרטוטים מפורטים של רכיבי מתקן ההתפלה וצילומי אוויר של האיזור שבו יוקם המתקן. התדרוך הסתיים בבקשה לקבלת מידע על מערכת האבטחה המתוכננת של המתקן, על גודל הכוח המתוכנן להגנתו ועל שגרת האבטחה המתוכננת במקום.
המסמך שקושט בסיווג "סודי ביותר" קיבל את הכותרת הבומבסטית: "תדרוך מיוחד – תוגרמה עומדת בפני מהפך". נמעני התדרוך היו כל גורמי האיסוף האפשריים; החל מהמוסד וכלה בענף ר', האחראי על מערכת החלפות המידע בין מדינת ישראל לבין שירותי המודיעין של מדינות שונות.
להכנת התדרוך המקיף הקדיש משה 4 שעות לכתיבתו. הוא הורידו להדפסה אצל מזכירת הענף, וציין בפניה כי הנושא דחוף וחשוב. כשענתה לו המזכירה כי יש לה כרגע משימות אחרות לביצוע, הוא רץ כנשוך נחש לסגן מפקד הענף, ופצח ביללה כי לא די בזה שהוא כורע תחת נטל העבודה מבלי שאיש לא נרתם לסייע לו, ולא רק זה שאפילו אין לו מש"ק, כך שהוא במו ידיו צריך להביא את חומר ההדפסה לכתבנית, אלא גם שזו מחציפה אליו פנים ואומרת שיש לה משימות אחרות. הסגן, רס"ן יואב בן צרויה, בהכירו היטב את בכיותיו של מואיז בנושא כוח אדם, ובידיעתו כי מואיז לא ירפה ממנו, הבטיח לו שהדפסת התדרוך תתבצע עוד היום – כך שמחר הוא יהיה מונח על שולחנות הנמענים.
הפסקת הצוהריים
ובו יסופר כיצד מקפיד מואיז על הפסקת הצוהריים שתתנהל בשובה ונחת.
מואיז, שהיה שבע רצון מאוד מיצירת כפיו, וחש כי עשה מעל ומעבר למילוי תפקידו, החליט שהגיע הזמן גם קצת לעשות לעצמו, מה עוד ששעת הצוהריים כבר הגיעה. מואיז יצא אם כן להפסקת צוהריים מורחבת.
בהיותו אזרח עובד צה"ל, היה מואיז מנוע תיאורטית מלסעוד בחדר האוכל של הצבא. אבל לו היה חפץ בכך, ניתן היה להסדיר את הנושא בכך שממשכורתו ינוכה סכום מגוחך כדי שיקבל הרשאה לאכול במטבח הצבאי. אך מעדני המטבח הצבאי לא ערבו לחיכו, והוא, כמו רבים מאוד מהמשרתים בקריה, אנשי צבא ואזרחים, העדיף לאכול באחת המסעדות המקיפות את הקריה מכל עבריה; החל ממסעדות בשכונת מונטיפיורי שממזרח לקריה, עבור דרך מסעדות מתחם השוק הסיטונאי הסובבות את רחוב החשמונאים בדרום, וכלה בשרשרת המסעדות ברחוב אבן גבירול שממערב לקריה. גם בתוך מתחם הקריה פעלו מספר מזנונים ומסעדות.
מכל שלל המסעדות אהב מואיז לאכול במסעדתו של מר היימן. היה זה ספק מסעדה ספק בית קפה ששכן בקומת הקרקע של אחד מהמבנים הטמפלריים. למבנה זה הייתה חצר גדולה שבמרכזה עץ ענק שהטיל צל נעים, וברוב ימות השנה ניתן היה לשבת תחתיו בנחת, ללגום כוס קפה, וליהנות מהעוגות מאפה ידיו של מר היימן. המקום כולו שידר שלווה; כאן כמובן לא היה מלצר שדחק בך לסיים ולפנות את השולחן. להפך, נראה היה שמר היימן נהנה לטפל בחוג קטן של לקוחות, ולהעניק להם שירות אישי. התפריט היה ביתי, ויכול היית להזמין גם מנות עם נגיעה אישית. מר היימן זכר כל לקוח ונטיותיו בענייני אוכל, ודאג שזה יקבל את ארוחתו כפי שאהב. לאחד זכר שסלט הירקות יהא ללא בצל ולאחר הוסיף לסלט פירורי גבינה בולגרית כאשר אהב.
מואיז, שהיה לקוח קבוע, קיבל כמובן טיפול אישי ממר היימן. עם הגעתו למקום דאג שיקבל את העיתון "חרות". לא שמואיז היה חירותניק, אלא שאהב לקרוא על מה חושבים הרביזיוניסטים, ולהחליף דעות בנושא עם מר היימן. לאחר שמואיז קיבל את הקפה השחור שהוכן במיוחד עבורו, עם עוגת שטורדל שהיימן הצטיין בהכנתה, פנה אליו מר היימן בשאלה: "מה יאכל היום משה ולצקי"? (מואיז הקפיד מאוד שהפנייה אליו תהיה תמיד בשמו המלא. כינויו מואיז היה רק בפי בני משפחתו וחבריו) שמא תרצה לטעום ממרק הירקות עם פלחי הלימון (עפ"י נוסחה סודית שמר היימן קיבל מאימו, יוצאת גלות הונגריה), או אולי תתכבד במנת תפוחי אדמה מוקרמים בתנור? מואיז, שרוחו הייתה טובה עליו, הזמין את מנת תפוחי האדמה. הוא ידע, כמובן, שהכנתה אורכת זמן רב, אבל מבחינתו הוא עשה את היומית שלו, כך שלא אצה לו הדרך, מה עוד שקבע להיפגש בשעה 15.30 עם סגן רוזנקרץ – מקבילו בענף מדינות הפריפריה, על מנת לעדכנו בנושא הקמת מפעל ההתפלה וההשלכות הצפויות ממהלך זה. כזכור, בעת הזאת היה זה בסך הכול ברווז עיתונאי של כתבלב מחצרו של מושל מדינת תוגרמה.
מואיז אכל אפוא את ארוחתו בנחת, ופסע מעדנות חזרה למשרדו. שם חיכתה לו ההודעה מרוזנקרץ, שלא יוכל לפוגשו עקב לימודיו, וכי מחר הם יתאמו מועד חדש (רוזנקרץ, במקביל לעבודתו בענף מדינות הפריפריה עמל על לימודי התואר הראשון באוניברסיטה, וחלק ניכר מזמנו הופנה לכיוון זה). מואיז נכנס לחדר של שכנו, אליהו חכמי המכונה "צופ" (ע"ש בלוריתו שפיארה בעבר הרחוק את קרקפתו), וסיפר לו על רוזנקרץ, הקצין חסר האחריות מענף מדינות הפריפריה, שזונח את עבודתו בתואנה העבודה שעליו לסיים את לימודיו באוניברסיטה, ואז הודיע מואיז ל"צופ" כי מצב אימו החמיר ועליו לבקרה בדחיפות.
מואיז לא היה צריך להסביר ל"צופ" מה המצב, שכן מצבה המעורער של אימו היה ידוע שנים רבות בקרב המשרתים בענף "הפרח באגרטל". למעשה, כבר מיומו הראשון בענף, עוד בהיותו על תקן מתלמד, הוא סיפר לכל הסובבים אותו על אימו שחיה בבדידות וסובלת משפע של חוליים. על מנת לא לשעמם את מפקדיו הוא היה ממציא חוליים חדשים חדשות לבקרים. למען האמת, מאז שבעלה נטש אותה עוד בדמנהור שבמצרים, החליטה אימו שדיי היה לה בחיי משפחה, וכי את ימיה היא תשמח לבלות בנעימים ללא בן זוג, ומאז לידתו של מואיז היא חיה ללא בן זוג, כשהיא מרבה לבלות עם חברותיה בבתי קפה שבהם נהגה לשבת שעות ארוכות. גם כיום, מצב בריאותה הגופני היה טוב יחסית לגילה, אבל מאז צאתה לגמלאות היא סבלה מבדידות, ובנה יחידה האהוב, מואיז, השתדל לבקרה לעיתים מזומנות. עתה שרוזנקרץ הבריז למואיז, אין סיבה שלא לנצל את הזמן ולזכות במצוות כיבוד הורים.
כך הסתיים יום עבודתו של מואיז. מחר יהיה יום חדש, ואספר עליו בפרק הבא.
יום שני - יום מגעים עם ה"מוסד"
ובו יסופר על מגעים כמוסים עם ה"מוסד" להפעלת סוכן לאיתור מפעל ההתפלה בתורגמה
למוחרת הגיע מואיז כהרגלו, השכם בבוקר, למשרד. הוא סידר, כמובן, את התפאורה של שולחן העבודה של האיש העמל, ואזי התקשר לרוזנקרץ. ממשרדו של רוזנקרץ נמסר כי יש לו בחינה באוניברסיטה, ולכן ייעדר היום מעבודתו. מואיז הפטיר לעצמו הערה גסה על מוסר העבודה הירוד בענף הפריפריה, שאנשיו רוכשים את השכלתם על חשבון משלם המיסים. ואז, לאחר שעבר על הדואר שהגיע במשך הלילה, וראה כי אין בו בשורות חדשות, הוא התקשר ל"פופאי", ראש הדסק ב"מוסד", האחראי על תיאום פעילות המוסד במדינת תוגרמה, ושאל אותו האם כבר הספיק לעיין בתדרוך שנשלח אליו אתמול. זה השיב כי קרא את המסמך, והם תיאמו פגישה לשעה 14.00 בלשכתו של "פופאי", כדי שמואיז יוכל לשכנע אותו בחשיבות העניין.
כמה מילים על "פופאי", כינוי זה דבק בו בשל כישרונו לספר את עלילות הגבורה שעשה בצעירותו כלוחם ביחידה מבצעית של המוסד. כיום הוא רק מצפה למועד בו הוא יוכל לפרוש לגמלאות. במוסד, שזכרו לו חסד נעורים, נתנו לו את התפקיד חסר הערך של ראש דסק מדינת תוגרמה, שלמעשה היה משולל כל יכולת לתרום משהו למערכת המודיעין. שכן, כל משאביה הופנו לאיום חדש שהחל להתפתח מכיוון של מדינה אחרת, ולמעשה כמעט כל יכולות האיסוף נלקחו מפופאי. לפיכך היה לו כל הזמן שבעולם כדי לשמוע את משאלותיו של מואיז, מה עוד ש"פופאי" גדל גם הוא במצרים, ותמיד נעם לו להחליף זיכרונות עם יוצא ארצו. תוספת הנאה הייתה בעובדה ששיחתם התנהלה בצרפתית, שפת העילית של יוצאי גולת מצרים, שזכו לגדול בבתים של יהודים מבוססים.
עתה, לאחר שפעל לקידום הנושא בערוץ של המוסד, ונותרו לו עוד שעות מספר עד לפגישתו עם "פופאי", החליט מואיז ללכת לספריית המטכ"ל, ולהרחיב את ידיעותיו בנושא התפלת מים בכלל ובמדינת תוגרמה בפרט. מואיז חש כי נושא זה של התפלת מים הוא סוס שכדאי לרכוב עליו בחזיון התעתועים שהוא הציג בפני הסובבים אותו. חשוב היה לו להצטייר כאיש מחקר מעמיק, רחב אופקים, הבקיא מאין כמותו בכל המתרחש בתוגרמה. הוא עדכן את מזכירות הענף כי בשעות הקרובות ניתן להשיגו בספריית המטכ"ל וכי לאחר מכן הוא יימצא במוסד. הוא ביקש שלא יפריעו לו במהלך פגישתו במוסד, אלא, כמובן, אם יש אירוע ביטחוני המחייב זאת. לאחר אמירה מרשימה זו לפקידות הענף הוא יצא לדרכו.
במחנה הקריה משרתים, כידוע, אלפי קצינים וחיילים, אך רק מתי מספר מגלים עניין באוצר הספרים הגדול שבספריית המטכ"ל. מואיז, שהיה מבין האנשים הבודדים שביקרו במקום, היה מוכר למנהלת הספרייה, שנטתה לו חסד ואף העניקה לו את אחד מחיוכיה המעטים בכניסתו. הייתה זו ריבה מתבגרת, שסימני יופייה מימיה הטובים יותר היו ניכרים עדיין על פניה. משום מה היא נטתה חסד למואיז, עד שהספרניות בשירות סדיר, המסייעות לה, ריננו אחריה כי בכוונתה לטרוף את מואיז ולצרפו לשלל כיבושיה מן העבר.
מואיז קרא על מתקני ההתפלה, עלותם, משך הקמתם וכיו"ב, ולקראת השעה 12.00 הוא הרגיש כי יש בידו מספיק מידע בסיסי בנושא. הוא נכנס למכוניתו ונסע לעבר מטה ה"מוסד". אמנם, הפגישה שם נקבעה לשעה 14.00, אבל מואיז עשה לו מנהג של קבע, שבכל ביקור במטה המוסד הוא משתדל לאכול במסעדת העובדים במקום. שם ניתן היה לפגוש כל מיני "גדולים" שביצעו בעבר מעשי גבורה של ה"מוסד", וכיום הם בתפקידי מטה, או אולי גם גיבורים ואנשי מעשה מן ההווה שהגיעו לחופשת מולדת והזדמנו למסעדה. אם היה דבר שהצית את דמיונו של מואיז, היה זה אנשים אלה, שהוא סגד להם עוד בהיותו נער. עצם הישיבה בקרב ה"ג'יימס בונדים" היהודים גרמה לו סיפוק רב.
לאחר הארוחה הגיעה שעת המפגש עם פופאי. הלה קיבלו בסבר פנים יפות, ושמע ברוב קשב את דרשתו של מואיז על חשיבות מפעל ההתפלה לכלכלת תורגמה. בדרשה שילב מואיז, כמובן, כמה פרטים על שיטות ההתפלה ועל יצרני מכוני ההתפלה הגדולים בעולם, פרטים שאותם ליקט בספריית המטכ"ל. כשסיים מואיז את דרשתו הארוכה ענה לו פופאי, כי הוא בהחלט מבין את חשיבות הנושא, אבל כרגע אנשיו טרודים במילוי משימות אחרות, שהוא מנוע מלפרטן, כמובן, כך שמואיז ייצטרך להיעזר בסבלנות עד שיתקבל מידע בנושא. לאחר כמה מילות נימוס ובדיחות בצרפתית בעגה מצרית הם נפרדו לשלום. לאחר צאתו תהה פופאי, איך אנשי המחקר הללו תמימים לחשוב כי למוסד יש משאבים לחפש בין היצרנים של מתקני ההתפלה בעולם את החברה שתקים את המפעל בתוגרמה, ואז יפשטו סוכני המוסד על משרדי החברה ויגנבו את התוכניות... פופאי הצטחק בינו לבין עצמו כשנזכר בפרשת הבאת התוכניות של מטוסי המיראז' ארצה, ואמר לעצמו, שהתמים הזה חושב כי מתקן ההתפלה שלו שווה ערך למיראז'. הוא סיים את טיפולו בתדרוך של מואיז בכך שנטל מנקב וניקב את דפי התדרוך כדי שאלה ישכנו לבטח עם שאר התדרוכים שעברו טיפול דומה בתיק "תדרוכים נכנסים".
מואיז ראה שהגיעה השעה 15.00 ואין טעם לחזור למשרדו. לפיכך הוא פנה לביתו, וכך הסתיים לו יום שגרתי נוסף. נחכה ונראה מה יפעל מואיז מחר.
יום שלישי – "עבודה לרוחב" עם חטיבת המחקר באמ"ן.
מואיז משתף חוקר בחטיבת המחקר באמ"ן ב"תגליתו"
גם היום הגיע מואיז למשרד הענף בשעה 08.00, ומצא כי השומרות שהיו בתורנות לילה בענף טרם סידרו את כלי המיטה שלהם, וציוד נשי היה מפוזר על השולחן, יחד עם עטיפות וופלים מצופים שנזללו בלילה. מואיז שאל, כהרגלו, את הבנות אם הגיע אליו מידע חדש או מעטפה מה"מוסד", והוא הופתע כשנענה בשלילה. נרגז לקח את צרור המפתחות של חדרו, שהיה שמור בידי התורניות, ועלה למשרדו.
אחר סיום טקס סידור השולחן של האיש העמל, הוא נפנה כהרגלו לעבור על הדואר החדש. הוא קרא בו ברוב עיון, ואכן, להפתעתו לא הייתה שום תגובה לתדרוכים ששלח עוד בשבוע שעבר. למען האמת, מואיז מעולם לא קיבל תשובה לתדרוכים ששלח, אבל מנטלית הוא סירב לקבל עובדה זו. לקראת השעה 09:30 התקשר אליו רוזנקרץ, ואמר לו כי קיבל הודעה שאתמול מואיז חיפשו, ולכן הוא מחזיר לו צלצול. מואיז ענה לו בכעס, כי מזה יומיים הוא מנסה לעדכן אותו בהתפתחות חשובה, אך נתקל שוב ושוב בהתחמקות; "אם אותך הנושא לא מעניין, אולי הוא יעניין את ראש הזירה המזרחית" – מפקדו הישיר של רוזנקרץ. האיום עשה את שלו ורוזנקרץ הפך לדבש ונופת צופים, ואמר למואיז כי הוא כבר מגיע אליו לשמוע במה דברים אמורים. יש לציין כי הייתה זו מחווה יוצאת דופן, שבה היה רוזנקרץ מוכן להטריח עצמו למשרדו של מואיז, כי בדרך כלל רוזנקרץ ראה עצמו בכיר ממואיז ודאג כי זה יבוא אליו.
למשמע המחווה התרכך מואיז ואמר כי "הקפה כבר על האש". רוזנקרץ, קצין נמוך ושמנמן, התגלגל במעלה המדרגות החורקות לחדרו של מואיז, התיישב נושם ומתנשף וחיכה ל"דרשה" של מואיז. ומואיז אכן נשא דרשה לתפארת, משובצת בביטויים טכניים מעולם יצרני מכוני ההתפלה, שאותם ליקט, כזכור, בספרית המטכ"ל. רוזי (הכינוי שדבק ברוזנקרץ), שהיה טרוד מאוד בלימודיו באוניברסיטה, אכן "פספס" את הידיעה של עיתונאי החצר, על דבר המחשבה להקמת מתקן התפלה, ואמר למואיז כי הוא שמח מאוד לשמוע על כך. לדעתו מהלך זה של שליטי תוגרמה הוא רק חלק מתהליך כולל שהמדינה עוברת, תהליך שעליו כבר הצביע במסמך מיוחד שהופץ לפני כשנה, ושאותו עוברים שליטים נוספים של מדינות ערב, המתחילים להפנים סוף סוף את ערכי הדמוקרטיה, ולהבין כי חוץ מחתרנות יש לדאוג גם לרווחת העם. רוזי היה חניך האסכולה הסוציאליסטית, הגורסת כי תחלואי העולם בכלל ותחלואי ארצות ערב בפרט נובעים בעיקר מהעוני, הבורות והבערות, וכי תהליך כגון הקמת מכון התפלה יביא בהכרח לא רק לרווחה כלכלית אלא גם לחילון המוני העם. רוזי היה זה שטבע את הסיסמה: "תן להם קניונים, והם לא ילכו למסגדים".
כאן גחן רוזי לעבר מואיז ואמר לו כממתיק סוד: "אני אומר לך עכשיו משהו שאסור לך לצטט אותו בשום פנים ואופן. המידע הגיע ממקור כמוס, שאתם בענף היעדים אינכם שותפי סוד לחומר שמגיע ממנו. נודע, כי ארצות הברית מזרימה כספים לפיתוח כלכלתה של תוגרמה, כדי להוציאה ממעגל הבערות והאלימות שבו היא נתונה".
השיחה בין השניים התגלגלה לעבר המחוזות של מזרח תיכון חדש, מודרני ומתועש, שבו יתקיים למעשה החלום "יבשת לכל אזרחיה", וכל המדינות במרחב יתאחדו למסגרת הדומה לזו שקיימת באירופה ובארצות השוק המשותף, שבה כולם רוצים חיי רווחה ונהנה מהחיים כמה שיותר.
בדרכו חזרה החל רוזי לגלגל בדמיונו את הנאום שיישא בהערכת המצב השנתית הקרובה. הלוז בנאום יהיה: מדינת תוגרמה עוברת טלטלה, היא משילה אט אט מעצמה את המאפיינים הישנים של שבטיות ומחלוקות רוויות דם בין פלגי האסלם, וצועדת בבטחה לעבר אופק דמוקרטי תחת הסיסמה: "אל תאמר עוד מה שהיה הוא שיהיה, אמור מעתה מזרח תיכון חדש הדואג לרווחת תושביו".
יום רביעי – סיכום מודיעין שבועי
ובו יסופר כיצד מואיז ניסה ליטול חלק בפסגת העשייה השבועית של חטיבת המחקר
חיי השגרה בחטיבת המחקר באגף המודיעין באותם ימים נסבו סביב שני צירים: האחד – סיכום המודיעין השבועי, והשני – הערכת המצב השנתית. את נושא הערכת המצב השנתית נשאיר להזדמנות אחרת, והפעם נעסוק בסיכום המצב השבועי. ובכן, אחת לשבוע מפרסמת חטיבת המחקר באמ"ן מסמך עב כרס שהוא סיכום של כל מה שהתרחש או התחדש במחלקת המחקר בשבוע החולף. מסמך זה, שהוא מסמך הדגל בעשייה השוטפת של חטיבת המחקר ולכתיבתו נרתמים כל ענפי המחקר, כולל גם את אלה שקולם לא נשמע ברוב ימות השבוע.
כתיבת המסמך היא מעין אורגיה של מילים. היא מתחילה ברמת המדורים, כאשר כל ראש מדור מרכז את אנשיו וכותב מפיהם את שהתחדש. לאחר מכן, ראשי המדורים מתכנסים אצל ראשי הענפים ומגיעים לדיון כשהם כבר מצוידים במשנה כתובה. ראשי הענפים שומעים את הסיכומים שהכינו ראשי המדורים, מחליטים מה יוצג ל"שלטונות" ומה יושמט, וכמובן עורכים ומשנים את הניסוח של ראשי המדורים, לפי הבנתם. עם המסמך הזה הם מגיעים לראש הזירה המשמשת למעשה את מפקדם הישיר, וזה כמובן חוזר על מעשיהם; משנה ומוחק לפי הבנתו. לאחר תהליך מסורבל זה, הנעשה בדרך כלל תחת לחץ זמנים, מתייצבים ראשי הענפים העצמאיים וראשי הזירות ל"חגיגה הגדולה" הנערכת בפני עוזר ראש אמ"ן למחקר. זה יושב על כסא המנהלים המיוחד לאנשים רבי מעלה, לצידיו יושבים סגניו על כסאות נמוכים יותר, וראשי הזירות והענפים מתיישבים סביב שולחן הדיונים, כשהם ישובים על כסאות של בני תמותה רגילים. על פי סדר קבוע מראש, ראשי הענפים והזירות מציגים לפני עוזר ראש אמ"ן למחקר את החידושים. הוא מנחה את אחד מעוזריו הנחיות עריכה כלליות, ואילו הדגשים יש לכתוב בפתיח של המסמך. מסמך זה הלך ותפח ברבות השנים, והפך למעשה לספר של ממש. מכיוון שמסמך זה מוגש בעיקרו לדרג הצבאי והמדיני הבכיר של מדינת ישראל , ומכיוון שאנשים אלה עסוקים מאוד וכנראה לא יהיה סיפק בידם לקרוא את כולו, הוחלט לחלק את המסמך לחלוקה פנימית: עיקרי הדברים מודפסים על נייר צהוב, עיקר המסמך על נייר לבן, חידושים בנושא צבא על נייר אדום וכל היתר "נזרק" לסוף המסמך, לדפים בצבע ירוק שבהם נכתבים כל מיני כסת"חים – רק שלא יאמרו על אמ"ן "לא אמרנו לכם".
כמובן שכל ראש מדור או ענף מעוניין שהנתח שלו בדפים הצהובים יהיה גדול. אז יש סיכוי שראש לשכת ראש אמ"ן או רל"ש הרמטכ"ל או אולי אפילו המזכיר הצבאי של ראש הממשלה "ימרקר" פסקה כזו או אחרת, ויעבירה לעיונו של הנוגע בדבר. כמו בסיפור התלמודי על יוסף מוקיר שבת (מסכת שבת קיט ע"א), הדואג בכל ימות השבוע לתבשיל הדגים שיעלה על שולחנו בשבת, כך גם בחטיבת המחקר – כל העשייה השבועית מכוונת לדו"ח הסיכום השבועי. כל קציני המחקר, בכל ימות השבוע, מלקטים ידיעה לידיעה למוסרן לידי המכינים את טיוטת ה"דרשה" שלהם בסיכום השבועי.
מכיוון שמסמך הסיכום השבועי הוא השיא של הפעילות השוטפת של אמ"ן (נושאים דחופים או נושאים בעלי משמעות מיוחדת מפורסמים כמובן על ידי לקטים או סקירות מודיעין, והסיכום השבועי מסכם בראשי פרקים גם את כל הלקטים והניירות המיוחדים), אזי יום רביעי מוקדש במחלקת מחקר לדיונים ולכתיבת המסמך. כל קצין מתחיל יודע כי ביום זה אין להבריז או לצאת למסע קניות.
הבטלן מדווח על תגליתו לראש ענף היעדים
ומקווה שבאמצעותה הוא יזכה להיכנס לפנתיאון של הסיכום השבועי
אחרי הקדמה ארוכה זו נספר, שהבטלן ידע, כמובן, את חשיבותו של יום זה, ותמיד השתדל מאוד שה"גילויים שלו" יבואו לידי ביטוי במסמך, המהווה את אבן הראשה של מחלקת המחקר. אבל מה לעשות ומדינת תוגרמה לא עניינה איש, ולא נמצאה כמעט מעולם בסיכום המצב השבועי. מואיז חש שהפעם, בעקבות המידע על מתקן ההתפלה, יש סיכוי שקולו יישמע. עם הגעתו למשרד, ביקש להיפגש עם ראש הענף, כי יש לו מידע חשוב לסיכום השבועי. האמת היא שמואיז השתדל לצמצם עד כמה שאפשר את מגעיו עם ראש הענף, כי היה זה איש נודניק, שעלול אולי לשאול אותו מה הוא עושה שם לכל הרוחות במדור תוגרמה, ומי בכלל צריך מדור שתוצרתו המודיעינית שואפת לאפס. אלא שהפעם היה בידו קלף מנצח, שיצעיד אותו אל הסיכום השבועי.
מנדל, ראש הענף, היה מאלה המתייצבים לעבודה לא לפני השעה 09.00 (הפקקים, מה אפשר לעשות!), מואיז כמו כל משרתי הענף ידעו זאת, אבל זה לא הפריע לו לצלצל כל רבע שעה למזכירת ראש הענף, ולשאול האם יעקל כבר הגיע. מנדל הגיע הפעם בשעה 09.30 (בשל שליחות עלומה של זוגתו ציפורה, שתחיה), ומואיז, ש"היה על קוצים" ביקש להיכנס אליו בדחיפות. לאחר שהרווה מנדל את צימאונו בכוס קפה, קיבל קודם לכול את סרן יועז ששימש בתפקיד ראש מדור "מחקרי יסוד וניתוב מידע" (שם "מכובס" לקצין שתפקידו היה לעבור על הדואר הענפי הנכנס, למיין עבור ראש הענף את הידיעות הדורשות טיפול, ולהפנות את תשומת ליבו לדואר הדחוף). יוסבר כאן, שלתפקידו של יועז הייתה הצדקה משני טעמים: ראשית, מנדל הגיע בקביעות לא לפני השעה 9.00, והיה קיים חשש כי נקבע לראש הענף איזה שהוא דיון והיה צורך ליידע את הסגן שייצג אותו. ושנית, כמויות הדואר שהגיעו לענף היעדים היו עצומות, שכן ענף היעדים עסק בכל ארצות המזרח התיכון, וקציני מיון הדואר חששו שדיווח חשוב לא יגיע לענף היעדים. לפיכך הם העדיפו למען אליו דיווחים שונים, גם כאלה שלא היה בינם לבין תחום התעסקותו של הענף כל קשר.
בשעה 10.00 התפנה מנדל סוף סוף לשמוע ממואיז מה בפיו. כאשר מואיז פצח בנאום שאליו התכונן כל הבוקר, על נושא ההתפלה בכלל ועל חשיבות נושא ההתפלה למדינת תורגמה בפרט, קטע אותו מנדל, ואמר לו שיקצר את דבריו ושייגש לעיקר. במאמר מוסגר יש לומר שמנדל לא גילה כל עניין בנושא התשתיות בארצות ערב. לדעתו, הצבא צריך לפגוע רק ביעדים צבאיים, וכל ההתעסקות בנושאי תשתית אינה אלא סוג של תרפיה של חטיבת המחקר, והוא אינו שותף לה. מואיז, שנעלב מאוד מתגובה זו, הפטיר כי חבל שאינו מוצא אוזן קשבת לתגליותיו. יעקל ציווה עליו לגשת לעיקר, ומואיז ענה שהנושא צריך להופיע בסיכום המצב השבועי. מנדל, שזלזל מאוד במוצר זה של חטיבת המחקר, וכמעט תמיד מצא דרך להתחמק מדיוני הסיכום השבועי, ושלח לשם בדר"כ את אחד הרמ"דים, ענה למואיז כי ב-11.00 הוא ישמע בישיבת הרמ"דים על התגליות שלהם, ובהחלט אפשרי כי הוא, מואיז, ייצג את הענף בישיבת הסיכום השבועי, שתתקיים, כאמור, בפני עוזר ראש אמ"ן למחקר.
מואיז, בציפייה לשעה 11.00, השקיע את מררתו בקנטינת השק"ם הסמוכה, תוך שהוא "יורד" על כמות בלתי נתפסת של בוטנים מטוגנים, המאכל האהוב עליו. בשעה המיוחלת, לאחר ששמע מנדל את החידושים של ראשי המדורים, החליט שמואיז ייצג את הענף בדיון שיתקיים אצל עוזר ראש אמ"ן למחקר בשעה 12.00.
מואיז שירת אמנם בחטיבת המחקר מזה כעשור, אבל רק לעיתים נדירות זכה לראות את מפקד חטיבת המחקר במו עיניו. היה זה בדרך כלל באירועים, כגון הרמת כוסית לרגל יום העצמאות או כנסים שונים. כמובן שעד השעה 12.00 היא גלגל במוחו את הנאום שיישא בדיון. דיוני הסיכום השבועי בחטיבת המחקר היו דיונים רבי משתתפים, שכן, חטיבת המחקר הזו עוסקת בכל הקשור למזרח התיכון; החל בנושאים צבאיים, מדיניים וטכניים, עבור דרך ארגוני מחבלים וכלה במקומן של המעצמות המשפיעות על האזור. אמנם, לראש חטיבת המחקר יש חדר מרווח, אך גם הוא היה צר מלהכיל את המשתתפים הרבים.
בהגיע תורו של מואיז לשאת את עדכונו, הוא פצח בהרצאה מלומדת על בעיות של התפלת המים במזרח התיכון. עוזר ראש חטיבת המחקר למבצעים, שהכיר את מואיז, ניסה לומר לו שיקצר אבל עוזר ראש אמ"ן למחקר, אמר לו להמשיך. לא שרח"ט מחקר התעניין בנושא ההתפלה, וכמובן שהוא לא גילה כל עניין במדינת תוגרמה, אבל הימים היו זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובציבור רווחה הדעה (שיש לה מהלכים גם כיום) ששורש כישלונו של אמ"ן ביום הכיפורים היה בהתנשאות של מפקדיו, שלא היו מוכנים לשמוע את השונה והאחר. רח"ט מחקר הפנים תובנה זו, והפגין כלפי חוץ קשב גם לזוטרים שבפקודיו. מואיז סיים את דרשתו ולאחר תום הדיון הגיש כמובן את דבריו כשהם כתובים, על מנת שהסרח"ט, הממונה על עריכת הדוח והפצתו, יוכל לשלבם.
אחרי מאמץ אינטלקטואלי זה יצא מואיז לאכול סעודת צוהריים מאוחרת (הדיון הסתיים בשעה 15.00), ובכך הסתיים יום עבודתו.
יום חמישי – מפח נפש
מואיז לאחר שזכה להיכנס לתוך הקודש פנימה, מגלה שהיה זה לשווא
מואיז, שהיה סקרן מאוד לראות את הדיווח שלו מתנוסס בסיכום השבועי, הקדים להגיע לענף כדי לעיין בסיכום, לפני שהוא "ייקבר" אצל ראש הענף. על־פי הנוהל, הדואר מגיע בראשונה ליועז, ראש מדור מחקרי יסוד וניתוב מידע, ולאחר מכן הוא מועבר לעיון ראש הענף. הלה, כזכור, אינו מגיע למשרד לפני השעה 9.00, ומכיוון שראש הענף נהג לקרוא כל פיסת נייר שהופנתה לענף, עשוי היה העניין להתעכב (בקוצר הבנתו הוא לא הבין כי הדואר החשוב והעיקרי של הענף – מעבר לכל דיווחי סוכנויות האיסוף – הוא צילומי האוויר. דווקא בהם הוא משום מה מעולם לא טרח להסתכל, ולמען האמת, גם אם היה רוצה לעשות כן הוא פשוט לא היה מסוגל לכך. זהו המלכוד של ראש ענף היעדים, שבשונה מכל ראש ענף אחר הוא אינו רואה את המידע הגולמי, ושבוי לחלוטין בדיווחי פקודיו). מואיז ידע כל זאת וביקש מיועז לעיין בסיכום השבועי לפני העברתו למנדל.
מואיז קרא את הדפים הצהובים, אך שוד ושבר: הוא לא מצא את דיווחו. הוא המשיך הלאה לחפש בסיכום השבועי, ולבסוף מצאו, מקוצץ להחריד, בדפים הירוקים – דפים שאיש אינו טורח לקרוא. שם, בינות כל מיני ידיעות שהעורך החליט לדווח עליהם מטעמי כסת"ח, הוא מצא את השורה הבאה: ..." בעיתון המשמש כשופר של ממלכת תוגרמה הופיעה ידיעה כי נשקלת הקמת מכון להתפלת מי ים. לא נמסר מה גודל המכון ומיקומו"...
מואיז יצא בפחי נפש מחדרו של יועז והלך נזעם לחדרו. הפעם הוא לא טרח להקים את תפאורת האיש העסוק, כאילו אמר לעצמו: אם כשאני עמל עד כדי אפיסת כוחות – אין שכר לפעולתי, מה בצע בהקמת תפאורה. מר נפש הלך לשפוך את מררתו בפני שכנו לחדר "צופ". תחילה הוא ירה בליסטראות על צמרת חטיבת המחקר שלא למדה כלום אחר מלחמת יום הכיפורים, ועדיין שבויה בקונספציית הערבים המפגרים, ואיך שטחו עיניה מראות את המזרח התיכון החדש שהולך ונבנה אל מול עיניה העצומות. תוך כדי שהוא מתנה את אכזבתו מראשות מחלקת המחקר, התחילה להבשיל בו התובנה כי מדובר הפעם ברדיפה אישית נגדו. הוא נזכר איך מנדל, ראש הענף, דחק בו שיסיים את דבריו ואיך הסרח"ט ניסה לעשות זאת. ואז בשלה בו ההכרה, כי מדובר בקנוניה לשבור את רוחו ולגרום לו להתפטר מעבודתו. אסמכתא לתיאוריית הרדיפה הזו הוא מצא בדברי מנדל, שהתבטא לא פעם בגנות הדינוזאורים של מחלקת המחקר (מנדל עצמו לא היה עלם, אך בעבר הוא שירת במודיעין הקרבי, שם כולם זוכים לנעורי נצח), שיש להחליפם בדם חדש. והוא, מואיז, הרי דינוזאור עם וותק של כעשור...
אט אט הצטרפו לחדרו של צופ עוד כמה ממשועממי הקומה, ומואיז חזר שוב ושוב על סיפורו, כשמגרסה לגרסה הוא צירף עוד ועוד פרטים המצביאים בבירור על כך שמנדל רודף אותו, וחפץ שיתפטר מתפקידו. מן הון להון החל מואיז להרגיש כאבים עזים בבטנו. הכאבים הללו לא היה בהם חדש, והוא סבל מהם לפרקים. פעם הוא אפילו אושפז לסדרת בדיקות כדי למצוא את מקור הבעיה, אך לשווא. הרופאים לא מצאו כל סיבה רפואית המוכרת להם, ובדרך כלל המליצו על משככי כאבים ומנוחה. גם הפעם, כשנתקף בכאבים, הוא פינה עצמו למרפאה הקרובה, ושם ציווה עליו הרופא שהכירו לשכב במנוחה למשך יומיים. מואיז, שהתפנה למרפאה בבהילות, התקשר משם לשכנו לחדר, וביקש שיודיע למזכירות הענף כי חלה, וכי ביום ראשון הוא חוזר למרפאה כדי לשמוע על המשך הטיפול. אז כמובן הוא יעדכן שוב.
כך הסתיים לו שבוע העבודה של הבטלן. נקווה שיירפא לו והוא יוכל לשוב במהרה לעבודתו חסרת התועלת.
הערות
[1] סוג של זכוכית מגדלת שיש בבסיסה לוח שנתות המאפשר מדידת עצמים שגודלם מגיע לחצי מילימטר. באמצעות מכשיר זה ניתן להעריך ביתר דיוק את ממדיהם של עצמים בצילומים. למרות שלמעשה זהו מכשיר די פשוט, הוא נחשב כציוד לחימה מבוקר (צל"מ) עקב העדשה האיכותית שבו, וקשה להשיגו.
[2] מחלקת קשרי חוץ. הגוף באגף המודיעין המנהל יחסי תן וקח עם שירותי המודיעין של מדינות שונות בעולם.
שתף
Contact Us
Contact Us
מר אלכס צייטלין, מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על האפשרות שמצרים מתכננת מתקפת פתע על ישראל. בשיחה מובאים הגורמים שעלולים להביא את מצרים לתקוף את ישראל ומנותחים דרכי הפעולה לביצוע המתקפה.
פרטים נוספים על המתרחש במצרים ועל התעצמות צבא מצרים תוכלו למצוא באתר "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
הסופר והעיתונאי חגי הוברמן פרסם בשבועון "מצב הרוח" מאמר בשם: "חצי שנה למלחמה". חציו השני של המאמר – תחת הכותרת "השכם השלום שהתפורר" מוקדש למלאת 45 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים. הטיעון המרכזי של הוברמן הוא שרובו של הנספח הצבאי להסכם השלום הופר על ידי המצרים. בחלק זה של המאמר הוברמן מצטט חלקים מראיון טלפוני שקיים עם אלי דקל.
לפני שש שנים התחלתי לחקור את המתרחש במצרים וגיליתי שמאז 2004 צבא מצרים מרחיב מאוד את התשתית הצבאית בסיני. בשנת 2014, לאחר ימי הטלטלה האזורית ותפיסת השלטון במצרים על ידי עבד אל־פתח א־סיסי, הואצה בניית התשתיות הצבאיות בסיני, ובו בזמן הוחל בתהליך חסר פשר של רכש אמצעי לחימה מתקדמים. תהליך זה הביא את צבא מצרים למקום ה־12 בעוצמתו בעולם ודחק את צה"ל למקום ה־18.
התופעות המדאיגות של התעצמות חסרת הפשר של צבא מצרים והבנייה הנרחבת של תשתיות צבאיות בעיקר בסיני ובחזית התעלה – אינן מעסיקות את הציבור בישראל, לרבות יוצאי צבא בכירים שאיתם שוחחתי.
מכוני המחקר באקדמיה, הפרשנים והעיתונאים – כולל העיתונאים לענייני צבא הניזונים ממערכת הביטחון –מזמרים כמעט כאיש אחד את הקונספציה הזאת:
מצרים, אחרי שקיבלה מישראל את הגרגיר האחרון מאדמת סיני, אין לה שום אינטרס לפגוע בישראל. נהפוך הוא: יחסי האיבה (המכונים בשפה המכובסת "שלום קר") מתחממים, ומצרים מקיימת עם ישראל שיתוף פעולה ביטחוני שכעת אסור לפרסמו.
במאמר שלפניכם אני מביא דברי פרופסור הדבק בקונספציה השקרית. לדעתי, זו הדגמה טובה לדרך הנלוזה שבה התגבשה קונספציית ה"שלום" שלפיה מצרים אינה מעמ
במשדר מיוחד של ערוץ 14 שהתקיים ב12 במרץ זומנו דנו מספר מומחים על ההתפתחויות האחרונות באזורנו. את הדיון הנחה מר עידו טאובר. בדיון השתתף סא"ל (בדימוס) אלי דקל, שנשאל על השפעת מלחמת שמיני עצרת על הכלכלה המצרית. לדברי דקל, מאז שנת 2020 חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של מצרים, ומאז היא נמצאת במסלול המוביל לקראת חדלות פירעון.
מלחמת שמיני עצרת וצמצום השיט בתעלת סואץ (בעקבות הפגיעות של החות'ים) מאיצות תהליך זה. הגורמים העיקריים להרעה במצבה הכלכלי של מצרים הם המיזמים הכלכליים המגלומניים שרובם נכשל, והפניית המשאבים הכבה לצורכי התעצמות צבא מצרים – זאת ללא כל איום ממשי עליה.
הסרטון שלפניכם מביא רק את דברי דקל. בדיון המלא ניתן לצפות בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=XCWV8foh7fI
מר אלכס צייטלין מנהל אתר "באים אל הפרופסורים" קיים סדרת מפגשים בהם הוא ראיין את אלי דקל וד"ר מיכאל ברונשטיין בנושא עבודת המודיעין במטכ"ל. פרק ג' שלפניכם עוסק בשימוש המושכל באיסוף בחקר צבאות סדירים. בהרצאה יש ניתוח היתרונות והמגבלות של מקורות האיסוף העומדים לרשות המחקר במטה הכללי.
פרק יש ניתוח היתרונות והמגבלות של כלל אמצעי האיסוף העומדים כיום לרשות המחקר הצבאי, תוך דגש על מקומו של המודיעין המופק מצילומי אוויר, ותרומתו האפשרית של פן איסופי זה, ברקיחת ה"תבשיל" של הערכת המצב הלאומית. בסוף ההרצאה מתקיים דיון על המודיעין הדרוש לחקר צבאות לא סדירים, וכן על הסכנה בזניחת המחקר של צבאות סדירים מתוך הערכה שגויה שתם עידן ה"מלחמות הגדולות".
במרץ 2024 נערך תמלול של ההרצאה, והוא מובא להלן:
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ג' שלפניכם מתאר את עבודת המודיעין הממושכת שאפשרה את הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים. זאת לעומת הדשדוש של כוחותינו במלחמת שמיני עצרת-אוקטובר 2023. לדעת דקל המודיעין מאז מלחמת ששת הימים לא משקיע מספיק משאבים כדי לחפש דרכים שיאפשרו לצה"ל לנצח במהירות את אויבי מדינת ישראל, ועסוק יתר על המידה בבעיות עולמיות כגון אקלים.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ב' שלפניכם מתאר בקצרה את פרשת "רותם" שהתרחשה בשנות הששים של המאה הקודמת. בפרשה זו הוכה המודיעין בישראל בתדהמה, כאשר גיחה שצבא מצרים נערך בסיני. בעקבות זאת העצים חיל המודיעין את יחידת האזנה המרכזית. בשיחה מנתח דקל את המשמעויות ההרסניות של החלטה זו.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר זה
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק א' שלפניכם מתאר בקצרה כיצד נבנה חיל המודיעין וכיצד המודיעין מרבה לעסוק בנושאים אסטרטגיים חובקי עולם אך למעשה לרמטכ"ל אין קצין מודיעין שכל דאגותיו הן לסייע לו לנצח במלחמה (תנו לצה"ל לנצח).
ההחלטה להפוך את ראש אגף המודיעין "למעריך הלאומי" גורמת זה שנים רבות לכך שהמודיעין במטכ"ל עוסק אולי בדברים הרי גורל כמו אקלים ושוויון לנשים אך ממעיט לעסוק בחיפוש דרכים שיאפשרו לצה"ל להכריע את אויבי המדינה בתחכום ובמהירות.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
מאמר של אלי דקל העוסק בהתעלמות הממושכת של האקדמיה והתקשורת מכל מה שמתרחש במצרים.
מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, מוסדות המחקר האקדמיים והתקשורת ממעיטים להתעניין במתרחש במצרים. גם כשהחלה מלחמת שמיני עצרת ("חרבות ברזל") התקשורת הכתובה וצבא הפרשנים הגדול של ערוצי הטלוויזיה התעלמו כליל ממצרים ומהאינטרסים שלה במתרחש בעזה וישראל. בראשית המלחמה היו אף כאלה שפנטזו שאפשר לפתור את בעיית ערביי עזה על ידי קליטתם בסיני. כאשר המצרים שללו נחרצות רעיון זה, פִּרְשְׁנוּ פרשנינו זאת כניסיון מצרי ל"עשות קופה" ולגבות מארה"ב וישראל על כל פליט שיועבר להתיישב בסיני.
לאחר שלושה חודשי מלחמה בעזה, כשצה"ל הכריז שיש בדעתו לכבוש את רפיח ולהשתלט על ציר "פילדלפי" הביעו המצרים התנגדות עזה ואף איימו המשך היחסים בין המדינות. התקשורת, שהזניחה עשרות שנים את המעקב אחר המתרחש במצרים בכלל ובסיני בפרט, "גילתה" לפתע את מצרים וחלה לפרסם מאמרים מלומדים על מעורבותה של מצרים במתרחש בעזה.
מבין כלי התקשורת, העיתון "מקור ראשון" הקדיש את המוסף "יומן" לנושא המצרי. במוסף מופיעים שמונה חוקרים המחווים דעתם על מעורבות מצרים ועל שיתוף מצרים בפתרון בעיית
בשבועון "עולם קטן" פורסם מאמר מקיף של ארנון סגל בנושא "האם מצרים מתכננת מהלכים צבאיים". בכתיב המאמר הסתייע מר סגל בראיות שקיים עם החוקרים הבאים: מר בועז העצני, ד"ר יגיל הנקין, ד"ר מיכאל בן ארי ואליהו דקל-דליצקי. במאמר פרטים רבים על התעצמות צבא מצרים ועל הצורך במעקב צמוד אחר המתרחש בארץ זו.
