Blog Layout
מודיעין – אנטומיה של כישלונות. זרקור על כישלונות פחות מוכרים של המודיעין במלחמת יום הכיפורים
אלי דקל-דליצקי
17.05.2016
זהו מאמר מתוך הספר "ניצחון בסבירות נמוכה"
עורך ד"ר מיכאל ברונשטיין. הוצאת שרידות רמת גן 2017
מבוא
המאמר טוען שאי־מתן ההתרעה היה רק אחד משרשרת הכשלים של אמ"ן במלחמה. למודיעין היו כשלים נוספים, לא פחות חמורים, אך אלה לא נִדונו בשיח הציבורי, ובצה"ל לא עסקו בתיקונם.
על הכישלונות האלה נמנים, בין היתר: כישלון בהבנת מערך הגישור המצרי והאפשריות לשבשו; תמונת מצב היערכות הכוחות המצריים שצלחו את התעלה בימים הראשונים למלחמה, הייתה כללית מדי, ולא ידעה להצביע על מקום עתודות השריון המצריות ועל אופן הפעלתן; אמ"ן לא ידע לפני המלחמה ובמהלכה כי הטנקים בדיביזיות החי"ר הם מסוג T-54 וטעה לחשוב כי הן מצוידות עדיין בטנק המיושן T-34. עקב טעות זו צה"ל לא שיער נכוחה את הכוח שמולו ונחפז לעיתים לתקוף ללא הכרת הסד"כ המצרי שעמד מולו.
במאמר אמנה שנים מכלל כשלי אמ"ן במלחמה.
הקדמה
הכישלון הידוע של המודיעין במלחמת יום הכיפורים הוא אי־מתן התרעה לצה"ל על מועד פתיחת המלחמה. כישלון זה נדון עד לזרא בכל כלי התקשורת: נכתבו ספרים רבים והופרחו תיאוריות כאלה ואחרות לגורמים לכך שלמרות עושר ההתרעות ואיכותן, טחו עיני אמ"ן מראות שישנה מלחמה בפתח. רבים מהכותבים על לקחי המלחמה, ובעיקר חוקרים ש"צמחו" במחלקת מחקר באמ"ן, דיברו על כך שאמ"ן אמנם לא "סיפק את הסחורה" של מתן התרעה על המלחמה, אך מעבר לכך הכול היה בסדר. אולם היו גם כשלים נוספים, פחות מוכרים, שלא נדונו בשיח הציבורי שלאחר המלחמה, ובצה"ל לא עסקו בתיקונם. במאמר זה אעסוק במקצת מכשלים אלה ובניתוחם.
את הגישה המגמדת את כישלונו של המודיעין היטיב לייצג תא"ל אריה שלו ז"ל, שעמד בראש מחלקת המחקר במלחמה [1] :
"אין ספק שמחלקת מחקר ואגף המודיעין טעו בהערכת החלטתו של הנשיא סאדאת לפתוח במלחמת יום הכיפורים. הם לא מילאו את ייעודם ולא סיפקו להנהגת המדינה התרעה ברורה על מלחמה מתקרבת. ...עם זאת, המודיעין לא טעה במרכיב מרכזי כלשהו
(ההדגשה שלי - א.ד) בהערכתו את צבאה של מצרים. כלומר, אמ"ן תאר נכון את המודיעין הבסיסי (סדר הכוחות של צבא מצרים, מערכות הנשק שברשותו וביצועיהן, הדוקטרינה הצבאית שלו, תוכניות ההגנה ותכנית ההתקפה שלו ועוד), ואת השינויים השוטפים (העלאת הכוננות בצבא לעליונה, קידום כוחות לכיוון החזית, חריגים בצבאות מצרים וסוריה החל בקידום ציוד גישור עד מתן היתר להפסיק את צום הרמאדן)"...
במקום אחר [2] בספרו מביא אריה שלו לקחים שהופקו בדיון אצל ראש אמ"ן כחודש לאחר פרוץ המלחמה. ממסמך שכתב שלו במהלך הדיון, עולה כי מרבית צמרת [3] מחלקת מחקר תמכה בעיקרי קביעותיו, כדלהלן:
..."לדברי סא"ל יונה בנדמן, (ראש ענף 6, מצרים - א.ד), הטעות הייתה בתחום ההערכה המדינית ולא במישור הצבאי"...לדעת סא"ל יערי (ראש ענף 5, סוריה – א.ד), התקיים חוסר שיווי משקל בין המחקר המדיני הכולל לבין המחקר הצבאי ...לדברי סא"ל עמוס גלבוע מן הצוות הבסיסי, הטעות לא הייתה במישור הצבאי, אלא בתחום ההערכה המדינית. המחקר הצבאי הוכיח את עצמו
(הדגשה שלי – א.ד) ונתן את כל הסימנים בשטח. הטעות הייתה בהערכת הכוונות. הדגש העיקרי בעבודת המחקר היה בהערכת כוונות...".
מאמר זה בא להראות שכשלון אי־מתן התרעה לצה"ל כי מלחמה בפתח, ותוצאותיו הטרגיות - הוא רק אחד מסדרת הכישלונות של אמ"ן במלחמה זו. להלן אמנה שנים מהכשלים הפחות מוכרים, שניהם מהזירה המצרית [4]:
• הבנה שגויה של דרכי הפעולה האפשריות של צבא מצרים לפני המלחמה ובמהלכה, שבגללה נקט צה"ל בראשית המלחמה פעולות שגרמו לשחיקה מיותרת של כוחו.
• כשלים בעבודת המודיעין בניהול הקרב. בפרק אצביע, בין היתר, על דלותו של בנק המטרות האסטרטגיות שאמ"ן הכין למלחמה ועל היעדר פענוח שיטתי של ביצורי החי"ר בכל מהלך המלחמה שגרם לחוסר הבנת ההיערכות המצרית והקזת דם מיותרת של לוחמי צה"ל.
הבנה שגויה של דרכי הפעולה האפשריות (דפ"א) של צבא מצרים
פסגת עבודתו של קצין המודיעין היא, לדעתי, ניתוח דרכי הפעולה האפשריות של האויב. קצין המודיעין המנתח את נתוני הקרקע של זירת הפעולה ומכיר את מאפייני צבא האויב, אמור בסופו של דבר לדעת להסביר למפקדו מה יעדיו ומטרותיו האפשריות של צבא האויב, באילו כוחות ועם איזה כלי־נשק הוא מתכנן לממשם. על בסיס דברי הקמ"ן אמור המפקד לתכנן את צעדיו.
קצין המודיעין של הרמטכ"ל, כלומר ראש אמ"ן, משמש גם כקמ"ן של ממשלת ישראל. תפקיד זה שונה מהותית מתפקידו כקמ"ן הרמטכ"ל, שכן את הדרג המדיני מעסיקות שאלות כלליות העומדות ברומו של עולם, כגון סיכויי מלחמה ושלום, סיכוי להסדרים מדיניים וכו', ולא פרטים על צבאות ערב.
בתור שכזה, ראש אמ"ן צריך לקחת בחשבון את ההנחיות של הדרג המדיני המופקד על צבא האויב, וכן את האילוצים המדיניים הפועלים על הדרג המדיני בבואו לממש את מדיניותו. עובדת היותו של ראש אמ"ן 'משרתם של שני אדונים' גורמת בהכרח לכך שדעתו, אינה נתונה די הצורך למילוי תפקידו כקצין המודיעין של הצבא.
בשל כפל תפקידים זה, יש באמ"ן גופי מחקר (ענפים/מדורים) העוסקים בצד המדיני של ארצות ערב וכן במעצמות המעורבות באזור. כך, למשל, בכל זירת לחימה יש מדורים לנושא המדיני וכתוצאה מכך הקשב של ראש בזירה (בד"כ באותם ימים - ענף בראשות סא"ל) נתון גם, ולעיתים בעיקר, לנושא המדיני. בנוסף לזירות המחקר היה באמ"ן באותם ימים גם ענף מעצמות שעקב וניסה לחזות את מהלכי המעצמות והשפעתם על מדינות האזור. יודגש כי כל הנושא המדיני אינו קיים במחלקות המודיעין בפיקודים המרחביים, כך שאלה יכולים "תיאורטית" לעסוק הנושא הצבאי נטו.
עקב כפל תפקידיו של ראש אמ"ן, רואה לעיתים מחלקת המחקר באמ"ן את העיסוק הפרטני בצבאות ערב, כעיסוק טכני בלבד ולכן בד"כ עוסקים בו דרגים זוטרים בלבד ובפיקודים המרחביים. כך, למשל, את צמרת המודיעין העסיקה סוגיית יכולת הצליחה של צבא מצרים את תעלת סואץ. אבל שאלות כגון היכן מאוחסן ציוד הצליחה על מנת שצה"ל יוכל לפגוע בו, או סוגי גשרים בהם משתמש צבא מצרים כדי לבצע את הצליחה והאם צה"ל יכול לעשות בהם שימוש אם ישתלט עליהם - לא העסיקו את צמרת מחלקת מחקר. כתוצאה מכך, צה"ל לא קיבל מידע בתחום זה, וכשל בכך ששיגר את גייסותיו "לתפוס גשר מצרי" מבלי לבדוק האם הגישור המצרי עונה לצרכי צה"ל. לדעתי, חלק ניכר מכשלי אמ"ן לדורותיו נובע מכפל התפקידים של ראש אמ"ן. מאמר זה יעסוק בכשלי אמ"ן בתוקף תפקידו כקצין המודיעין של הצבא.
*************
ביום ששי, 5 באוקטובר 1973, בשעה 12.20, כיממה לפני פתיחת המלחמה, התקיימה ישיבת המטה הכללי וראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, בתוקף תפקידו כקמ"ן הרמטכ"ל, מסר את עיקרי הערכת המצב של אמ"ן ואת דרכי הפעולה האפשריות של מצרים וסוריה באומרו בין היתר:
"... בסבירות נמוכה קיימת אפשרות של תקיפה סורית ומצרית מתואמת, ואני אומר את זה, שזה בסבירות נמוכה, ואפילו נמוכה מנמוכה"
[5]. בהמשך דבריו העריך ראש אמ"ן כי:
"...אחת המטרות הסוריות יכולה להיות 'איזה שהוא מחטף' ברמת הגולן, ואם זה ילך, גם ריצה יותר עמוקה. במצרים – פתיחה באש, איזה שהיא פשיטה בהליקופטרים או חציית התעלה. בסבירות הכי נמוכה – תרגיל גדול של חצייה במגמה לכבוש את שני עברי התעלה, ולנסות להגיע אל המיצרים…" [6]
דברי ראש אמ"ן העוסקים בחזית המצרית [7], הם, למעשה, הצגת קמ"ן הרמטכ"ל את דרכי הפעולה האפשריות של האויב (בניסוח חופשי שאינו תואם בדיוק את הנלמד בבית הספר לפיקוד ומטה). דברי זעירא היו למעשה, חזרה על הדפ"א שהשמיע אמ"ן באוזני צה"ל מאז סיום מלחמת ההתשה [8] באוגוסט 1970, כדלקמן:
דפ"א א':
הפעלה מאסיבית של אש ארטילרית, שאיפה לתקוע דגל בשטחנו על־ידי כיבוש מוצב או מתקן של כוחותינו, תוך מודעות לאפשרות שבעקבות הכיבוש המוגבל תיפתח שוב מלחמת התשה. זו הייתה התיזה הנבחרת של ראש אמ"ן.
דפ"א ב':
חציית התעלה בחזית רחבה וכיבוש השטח עד למוצא המזרחי של המעברים; השתלטות על השטח מצפק – רפידים – ביר-תמדה – ראס־ג'ונדי, ובנוסף כיבוש רצועת החוף במפרץ סואץ עד מדרום לא־טור [9]. דפ"א זו כונתה בצה"ל "דפ"א המעברים" ובתכנונים המצריים שלפני המלחמה היא כונתה "גרניט 2" [10].
הביסוס המודיעיני לדפ"אות של אמ"ן
הביסוס המודיעיני לדפ"אות של אמ"ן
להלך ניתוח המקורות המודיעיניים עליהם התבסס אמ"ן בקובעו את דרכי הפעולה של האויב:
דפ"א א': מהלך מוגבל מאוד כגון: כיבוש מוצב והחזקתו, פשיטה, או ירי ארטילרי.
איני יודע מהיכן שאב אמ"ן את התובנה שהמצרים מעלים בדעתם לבטל את הפסקת האש שהוכרזה באוגוסט 1970 ולחזור למתווה של מלחמת התשה. להיפך, כל "הסימנים המעידים" שקדמו למלחמה הצביעו בבירור כי אינם חושבים על מהלך כזה:
• אף מקור מודיעיני הידוע לי לא העלה אפשרות זאת לפני המלחמה. גם בכל הררי חומר השלל ובספרי הזיכרונות של הרמטכ"ל שאזלי ושל ראש אג"ם והרמטכ"ל גמסי, לא מוזכר שאפשרות זו נדונה אי-פעם במטכ"ל המצרי. ההיפך הוא הנכון: מדברי שאזלי [11], עולה כי המצרים שרדו בקושי רב את מלחמת ההתשה, ולכן ספק רב שיבחרו בתכנית שמשמעותה היא חידוש מלחמת ההתשה.
• גידולו המואץ של הצבא המצרי, הרכש המאסיבי של ציוד לחימה התקפי וההכנות הנרחבות לצליחה רבתי של התעלה בהן הושקע הון עתק – כל אלה מצביעים בצורה חד משמעית, שפני מצרים אינם למהלך מוגבל, שמשמעותו היא חידוש מלחמת ההתשה (ראה גם הפרק על כלי הצליחה).
• בשנים שקדמו למלחמה הפסיק הצבא המצרי לשחרר חיילים שסיימו את תקופת שרותם. עיכוב שחרור החיילים, בעיקר המשכילים שביניהם, ומניעת שילובם במשק המצרי, גרמו לנזק כבד לכלכלה המצרית. הדבר הצביע כאלף עדים על נחישות המשטר המצרי בראשות אנואר א־סאדאת לצאת למלחמה כוללת.
• המצרים תרגלו רבות את חציית התעלה, והקימו לשם כך מתקני אימונים משוכללים, אחד מהם באזור חטאטבה [12] שממערב לקהיר. חטיבות שנערכו לאורך התעלה הוסעו מהלך של כ- 200 ק"מ משטח היערכותם להתאמן במתקן זה.
• בתי הקברות שהוקמו במהלך מלחמת ההתשה השתרעו על שטח נרחב שנועד לקלוט חללים של מלחמה רבת נפגעים [13].
• לאחר המלחמה התברר כי המודיעין "פיספס" פקודה מצרית מאוקטובר 1972 להקמת 10 בתי חולים שדה בקיבולת של 100 מיטות בכל אחד. הקמת בתי חולים בהיקף שכזה, על ההשקעה הכספית הרבה הכרוכה בדבר, מצביעה על כך שפני המתכנן המצרי למלחמה כוללת רבת נפגעים. ידיעות המרמזות על חלק מתוכנית זו הגיעו לאמ"ן לפני המלחמה, אך לא זכו לטיפול מחקרי הולם [14].
הסימנים שמניתי לעיל, גם אם הם בחלקם בבחינת חכמה שלאחר המעשה, אכן מצביעים בבירור על ההכנות של צבא מצרים למלחמה כוללת. אינני מכיר אף לא סימן אחד המעיד על כך שפני מצרים היו לחידוש מתווה מלחמת ההתשה [15].
דפ"א ב': "דפ"א המעברים"
כאשר הציג ראש אמ"ן בפני הרמטכ"ל את דפ"א המעברים, הוא הסתמך על שפע של חומר מודיעיני, שהצביע בבירור ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מאז שנת 1968 צבא מצרים פעל נמרצות לביצוע הכשרות קרקעיות לקראת צליחה רבתי של מספר דיביזיות במקביל לכיבוש סיני, לפחות עד הצד המזרחי של המעברים. ההכשרות הקרקעיות כללו בין היתר:
• בניית גשרים ומעברים תת מימיים על תעלת המים המתוקים.
• פריצת מאות "ירידות" למים.
• הכשרת עשרות רבות של "משטחי צליחה".
• בניית מערכת מים המאפשרת אספקת מים לכוחות הצולחים באמצעות צינורות.
• הכשרת בתי קברות לעשרות אלפי הרוגים.
• בניית מערכת מוצבי פיקוד ושליטה המיועדת למהלך הצליחה, בנוסף למוצבי הפיקוד ששימשו את הגייסות בשגרה.
• בניית מערכת מסועפת של מתקנים, מאגרים ומצבורים לוגיסטיים התומכים בצליחה רבת היקף.
לדפ"א זו היה הגיון צבאי מוצק: הקרקע בפתחת מעברי הגידי והמיתלה מאפשרת ביסוס קו הגנה נוח הנשען על השטחים הבלתי עבירים. קו הגנה זה מאפשר יציאה נוחה למתקפה להכרעת צה"ל במרחבי התמרון. למודיעין של צה"ל הגיע חומר רב ממקורות איכותיים המצביע בבירור על תוכנית זו. מבין החומר שהגיע לידינו לפני המלחמה אציין את תוכנית המבצע "גרניט 2" המפרטת את כל המהלכים לביצוע התוכנית [16].
באוקטובר 1973 לא היה לצבא המצרי מענה הולם [17] לבעיית הגנת הכוחות היוצאים אל מחוץ למערך ההגנה האווירית המאסיבי שנבנה בגדה המערבית של תעלת סואץ. המצרים העריכו כי חיל האוויר שלהם אינו בשל להעניק הגנה חליפית למערך הגנה זה, וחששו שיציאת הכוחות אל מחוץ למטריית ההגנה האווירית עלולה להביא להשמדתם.
המצרים חששו שכל תוכנית צבאית שלהם לחידוש המלחמה, תביא את ישראל לחזור ולתקוף את העורף המצרי כפי שהם עשו זאת במלחמת ההתשה, כשמנגד אין בידי חיל האוויר המצרי מענה הולם שיאפשר את תקיפת העורף הישראלי.
דפ"א המעברים המוכרת כתכנית "גרניט 2"
.תוכנית המלחמה המצרית "הצריחים הגבוהים" (אלמאד'ין אלעאליה)
בסופו של דבר המצרים התעלמו מאמ"ן ובחרו בדרך פעולה משלהם (שכונתה בספרו של רמטכ"ל צבא מצרים הגנרל שאזלי "הצריחים הגבוהים"): כיבוש רצועה של 10 ק"מ ממזרח לתעלה לכל אורכה. גם בתוכנית זו, הייתה משימת הכוחות הצולחים את התעלה לכבוש את רצועת הנפט במפרץ סואץ. למותר לציין שתוכנית זו לא הייתה מוכרת לאמ"ן.
ההנהגה המצרית הייתה מודעת לחולשתו של חיל האוויר, שמונעת ממנו למעשה לצאת למלחמה במתווה של דפ"א המעברים. לפיכך נשיא מצרים, אנואר א־סאדאת, ביקש שוב ושוב מברית המועצות לספק לו סל אמצעי לחימה, שבמרכזו מטוסי תקיפה ארוכי טווח המסוגלים לפגוע בעורף הישראלי. היכולת לפגוע בעורף הישראלי דרושה הייתה לסאדאת הן לצורך פגיעה בשדות התעופה של צה"ל שמטוסיו היו מסוגלים לשבש כל מהלך התקפי לכיוון המעברים בסיני, והן לצורך ביצוע פגיעות כואבות בעורף הישראלי כמענה אפשרי לתקיפות של צה"ל ביעדי תורפה במצרים [18].
באפריל 1970 פירסם אמ"ן מסמך שהמסר שלו היה "המפתח הוא במאזן האווירי, שהינו הגורם העיקרי המגביל,
מבחינת יחסי הכוחות העוצמה, מבצע צליחה יבשתי מצרי" [19], מסמך זה הוא פרי חשיבה משותפת של מחלקת המחקר באמ"ן, עם מחלקת המודיעין של חיל האוויר. במאי 1972 חזר אמ"ן על הערכה זו [20] וביסס אותה כשהוא מסתמך על מידע ממקורות צמרת, לאמור ..."להערכת המצרים אין סיכוי לניצחון צבאי מצרי ללא איזון העליונות האווירית הישראלית, אם לא ביטולה כליל".
לקראת מחצית אוקטובר 1972, משנוכח סאדאת לדעת כי הרוסים אינם ממהרים להיענות לו [21], הוא כינס את פורום "המועצה העליונה של הכוחות ומזוינים" והכריז כי קיבל החלטה אסטרטגית "מצרים תצא למלחמה עם האמצעים הזמינים שברשותה" [22], כלומר לא תמתין עוד לאספקה מברית המועצות, ותגבש תוכנית צבאית שתאפשר יציאה למלחמה עם האמל"ח המצוי בסד"כ המצרי. במעמד זה הוא הדיח את שר המלחמה המכהן מוחמד צאדק, ומינה תחתיו את אחמד איסמעיל עלי. כמו כן הודיע על סיום השרות של כ־20 אלופים בצבא מצרים. הוא הטיל על שר המלחמה החדש לגבש תוכנית צבאית חדשה שתאפשר יציאה למלחמה באמצעים הקיימים. שר המלחמה ורמטכ"ל צבא מצרים, נרתמו למשימה, ובינואר 1973 הסתיים גיבוש תוכנית "הצריחים הגבוהים".
יצוין כי בחודשי קיץ 1973 סיפקה בריה"מ ציוד צבאי רב לסוריה וגם למצרים. בין היתר סופקו אמצעי צליחה רבים, טנקים חדישים מדגם ט-62[23], טנקי ט-55 רבים (שהחליפו את מרבית טנקי ה־T-34 בדיביזיות החי"ר) ומשלוח ראשוני של טילי קרקע־קרקע מדגם סקאד. משלוחים אלה לא כללו מטוסים, למרות בקשת המצרים. אמ"ן לא איתר את משלוח הטנקים מסוגוT-54 וטעה לחשוב לפני המלחמה [24] ואף במהלכה [25] כי דיביזיות החי"ר מצוידות בטנק הנחותT-34 . רכש מאסיבי זה, שיפר מאוד את יכולותיה של מצרים לצאת למלחמה באמצעים הקיימים.
תוכנית "הצריחים הגבוהים" הינה למעשה תוכנית המלחמה ששימשה את צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים, ואלה עיקריה:
• כיבוש רצועה של 8-10 ק"מ בלבד בגדה המזרחית של התעלה, ייצוב קו הגנה חזק והישארות בו. בבסיס התכנית הייתה הנחה שצה"ל יגייס מילואים ויתקוף את ראשי הגשר המצריים; המשימה העיקרית של צבא מצרים הייתה לעמוד במתקפות האלו תוך גרימת אבידות מירביות לצה"ל ("העצירה האופרטיבית הממושכת" [26]). המשך התקדמות לעבר המעברים הינה אופציה שתבוצע רק על־פי פקודה.
• כיבוש "רצועת הנפט" [27] במפרץ סואץ עד 10 ק"מ מדרום לא־טור [28].
ביצוע התוכנית הוטל על 5 דיביזיות חי"ר, בכל אחת 124 טנקים אורגניים על־פי תקן [29]. כל דיביזיה הייתה מתוגברת בחטיבת שריון מהדרג השני הארמיוני כדלהלן: שתי חטיבות שריון מטכ"ליות עצמאיות [30]; הוצאת 2 חטיבות שריון מתוך 2 הדיביזיות הממוכנות [31]; הוצאת חטיבת שריון מדיביזיית השריון של ארמיה 2 [32]. פירוט סד"כ השריון וציוותי חטיבות הטנקים לדיביזיות החי"ר – ראה להלן טבלת השוואת סד"כ עתודות השריון בארמיות השדה.
כמו כן תוגברו דיביזיות החי"ר בגדודי קומנדו (מתוך אגדי הקומנדו המטכ"ליים שהוקצו לארמיות), ובאמצעי נ"ט וארטילריה (של הדיביזיות הממוכנות ומתוך אגדי הנ"ט הארמיוניים שנערכו בגדה המערבית). לכיבוש רצועת הנפט הוקצתה חטיבה ממוכנת מדיביזיה ממוכנת 6 וכן אגד קומנדו מונחת במסוקים. בנוסף לכוחות מזירת ים סוף שיועברו בנחתות ובצי סירות וספינות הדיג.
יתרונות התכנית:
• ניתן לבצעה באמצעים הקיימים, מבלי להמתין לחסדי הרוסים באספקת נשק.
• הכוחות החוצים את התעלה נשארים מוגנים על־ידי מערכת ההגנה האווירית המשוכללת הערוכה בגדה המערבית של התעלה.
• ראשי הגשר הדיביזיוניים, היו חזקים יותר ויצרו רצף טריטוריאלי ללא פרצות ביניהם (למעט ה"תפר" בין הארמיות). ראשי הגשר בתוכנית המעברים, לעומת זאת, היו חלשים יחסית, הן משום שכללו רק דיביזיית חי"ר ללא סיוע נוסף והן משום שראשי הגשר היו מבודדים עם פרצה של כ־10 ק"מ בין ראש גשר למשנהו.
• שרשרת של כ־30 רמפות בגובה 20-25 מטר (העולה על גובהה של "סוללת בר לב") איפשרה תצפית לטיווח על כל כוח ישראלי שינסה לסייע ולחבור למעוזים ו/או לתפוס עמדות על קו "סוללת בר לב". כמו כן שימשו הרמפות כבסיסי אש לטנקים [33], נשק נ"ט מסוג סאגר. לרמפות היה גם יתרון פסיכולוגי, באפשרן שקט נפשי למפעלי הטילים, שחשו מוגנים מפני השריון של צה"ל השועט לעברם.
• תגבור דיביזיות החי"ר בחטיבות שריון ובאמצעי נ"ט מאפשר להן להתגונן טוב יותר מפני השריון הצה"לי, לשחוק את כוחו, ורק אז, אולי, לצאת למתקפה לכיוון המעברים.
חסרונות התכנית:
• כיבוש רצועה צרה בעומק של כ־10 ק"מ [34], כשבעורפה מצוי מכשול תעלת סואץ, אינו מאפשר ביצוע יעיל של התקפת נגד ארמיונית, ומקשה מאוד על העתקת מאמצים בגדה המזרחית של התעלה.
• הקרקע לאורך הגדה המזרחית של התעלה הינה עבירה ומחייבת השקעת כוחות רבים בהגנה, כמעט ללא אפשרות להיעזר במכשולים טבעיים (למעט כמה איים של קרקע טובענית בלתי עבירה, בעיקר בצפון בגזרת האי אל־באלח). תנאי השטח מחד גיסא ומיעוט כוחות חי"ר מאידך גיסא מחייבים הקמת שתי גזרות ארמיוניות עם פרצה רחבה (ה"תפר" כפי שהשתרש בלשון הלא מדויקת, של כותבי העיתים אצלנו) של כ־30 ק"מ באזור האגמים המרים.
• אורך קו המגע מחד וסד"כ המצרי מאידך יצרו מצב שרוחב החזית הממוצע של דיביזיה מגיע לכ־20 ק"מ [35]. נתון זה חייב היערכות דיביזיית חי"ר מצרית בשיטה 'שלוש לפנים' [36] ללא כוחות אורגניים של הדיביזיה בדרג השני. הפיתרון המצרי לבעיה זו היה בהכפפת חטיבת שריון נוספת שנערכה בדרג השני הדיביזיוני [37] ובתגבור כל דיביזיה בגדוד קומנדו, או שנים.
• השותפים הסוריים לא היו מוכנים לתת יד לתוכנית מלחמה שאינה כוללת את כיבוש המעברים. לפיכך תוכנית זו נשמרה בסודי סודות והכוחות בשטח לא הכירוה [38].
האם היה בידי אמ"ן מידע על קיומה של תוכנית הצריחים הגבוהים?
באשמורת השלישית [39] של ליל יום הכיפורים דיווח ראש לשכת ראש המוסד, למזכירים של ראש הממשלה ושר הביטחון ולראש אמ"ן, כי ראש המוסד נפגש עם סוכן הצמרת אשרף מרואן וזה מסר לו כי המצרים עומדים לתקוף את ישראל היום לפנות ערב וכי "...התקיפה תהיה על פי התוכנית הידועה לנו (ההדגשה שלי. א.ד)"
[40]. ענף 6 באמ"ן/מחקר דיווח על כך בלקט בהול (שהופץ ביום הכיפורים בשעה 07:30) והוסיף, בין היתר, פרשנות לאמור "...שיטה כללית – מתקפה מתואמת ובו זמנית של צבאות מצרים וסוריה בלילה הראשון של המלחמה. הצבא המצרי יחצה את התעלה בחזית רחבה, יכבוש את הגדה המזרחית עד המיצרים (ועד בכלל)"
[41]. (ההדגשה שלי א.ד). מפרשנות זו של ענף 6 לדברי המקור "התוכנית הידועה לנו",
אני למד כי גם שעות ספורות לפני המלחמה האמינו בענף כי דפ"א המעברים היא תוכנית המלחמה של צבא מצרים [42].
בשעה 09:33 הגיע ללשכת הרמטכ"ל פירוט נוסף ממפגש זמיר – אשרף מרואן ובו נכתב בין היתר: "...לאחר החצייה ייעשה מאמץ לתפיסת שטח בעומק 10 ק"מ. אין כוונה להגיע בשלב הראשון עד קו המעברים. בהגיע הצבא לעומק שנקבע, ינסה להחזיק מעמד, ועל פי התוצאות של שלב זה ייקבע ההמשך" (ההדגשה שלי. א.ד) [43]. רבע שעה לפני פרוץ המלחמה פירסמה מחלקת מחקר לקט ובו הודיעה זו לראשונה כי היעד המצרי במלחמה אינו כיבוש התעלה והגעה למיצרים, אלא "כיבוש הגדה המזרחית של התעלה תוך מאמץ לתפיסת שטח בעומק של כ־10 ק"מ.
לאור התוצאות ייקבע ההמשך. בכל אופן אין כוונה להגיע בשלב ראשון למיצרים
(הדגשה שלי א.ד)" [44].
מכל האמור לעיל עולה בבירור כי ביום פתיחת המלחמה הניח אמ"ן בפני צה"ל את עיקרי תוכנית "הצריחים הגבוהים", אבל, מעשה שטן, משנפתחה המלחמה נעלם מידע חיוני זה מהתודעה של צמרת אמ"ן וצה"ל והם המשיכו לחשוב כי צבא מצרים דבק ב"תוכנית המעברים". כך, למשל, כבר משעות הבוקר של ה־7 באוקטובר הזרים אמ"ן ידיעות שגויות לפיהן דיביזיות השריון חוצות את התעלה בדרכן למעברים. לכישלון זה של אמ"ן הקדישה ועדת אגרנט 30 עמודים [45]. רק לאחר כשלון מתקפת הנגד של צה"ל ב־8 באוקטובר, ולאחר שהגיעה ידיעה מודיעינית מהימנה נוספת, התחיל אמ"ן [46] להכיר בעובדה כי חטיבות השריון העצמאיות וחטיבות השריון בדיביזיות הממוכנות שחצו את התעלה לא עשו זאת במגמה לרוץ למעברים, אלא הוכפפו לדיביזיות החי"ר שצלחו את התעלה במטרה לחזקן במערך ההגנה שנבנה ברצועה של 10-12 ק"מ ממזרח לתעלה. כוח התקפות הנגד הארמיוני (דיביזיות השריון ומה שנותר מהדיביזיות הממוכנות) נשאר בגדה המערבית. במילים אחרות, רק לאחר שלושה ימים התחילו באמ"ן להבין כי המצרים אינם פועלים לפי תוכנית המעברים כפי שהייתה מוכרת להם, אלא פועלים על־פי תוכנית אחרת.
יודגש כי גם לאחר קבלת הידיעה המהימנה שהמשימה המצרית מסתפקת בכיבוש של 12 ק"מ "וזה הסוף", המשיך אמ"ן המשיך לראות את דפ"א המעברים כזו הנבחרת. כך למשל בהערכת מצב שהתקיימה בחדר הרמטכ"ל [47] ב־9 באוקטובר בשעה 20:00 דרש הרמטכ"ל מראש אמ"ן לנתח את הדפ"א של המצרים. ראש אמ"ן ענה בין היתר (ניסוח חופשי), למצרים שלוש דרכי פעולה אפשריות: דפ"א א – להעביר את הדיביזיות המשוריינות בלילה הקרוב. דפ"א ב – לדחות את צליחתן ביום - יומיים. דפ"א ג – לוותר כליל על העברתן ולהסתפק במאחזים של דיביזיות החי"ר. ראש אמ"ן המשיך והוסיף כי על פי הדוקטרינה אין להעביר את השריון בטרם החי"ר העמיק את אחיזתו לעומק של 12 ק"מ לפחות, ולעת עתה זה לא מצב הדברים. "אבל אני יותר מדי תופעות בניגוד לדוקטרינה", לדוגמא הכנסת דיביזיות השריון הסוריות. להערכת ראמ"ן, הסבירות הגבוהה ביותר היא שהמצרים לא יוותרו על העברת דיביזיות השריון, אלא ידחו זאת ביום יומיים. אשר לדפ"א ג – נראה שינקטו אותה אם יימצאו בלחץ, או שיחליטו שאין טעם להרחיב את ראש הגשר, אלא יסתפקו בשליטה בשתי גדות התעלה.
עתה, כשברור כי לא נעשה שימוש באתרעה שהגיעה לאמ"ן בבוקרו של יום כיפור בדבר שינוי יעדי תוכנית המלחמה המצרית, נשאלת השאלה מה ידעו האנשים העוסקים בגיבוש הערכת המצב באמ"ן על תוכנית זו בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. כאן אין לי תשובה ברורה, ותלוי את מי שואלים. בספרו "בעיניים פקוחות" [48] טוען צבי זמיר שהסוכן אשרף מרואן אמר לא־פעם שסאדאת מתכונן "להילחם עם מה שיש". לדברי זמיר, לפני המלחמה סיפק אותו הסוכן את תוכנית המלחמה למתקפה כוללת, מוגבלת במימדיה. בערב יום כיפור הלה מסר לו שהמלחמה שתיפתח תהיה על פי תוכנית זו, כלומר תבוצע "תוכנית עשרת הקילומטרים" [49]. פרופ' אורי בר־יוסף טוען שאשרף מרואן העביר לידי אמ"ן את תוכנית המבצע של "הצריחים הגבוהים" [50] בשבועות שקדמו למלחמה, ובפגישתו עם צבי זמיר ערב יום הכיפורים הוא הודיע כי צבא מצרים עומד לבצע תוכנית זו. לעומת זאת, ראש אמ"ן אלי זעירא מכחיש זאת נמרצות [51]. גם קצינים בכירים באמ"ן באותה עת מתכחשים לכך [52]. יש אם כן, חילוקי גרסאות ויש וויכוח, אך אין ספק כי תוכנית זו לא הייתה מוכרת למפקדי עוצבות השדה בצה"ל, ומעולם לא נבחנה האפשרות שצבא מצרים יסתפק בכיבוש רצועה צרה של 10 ק"מ.
אין בידי כלים לקבוע היכן האמת בפרשה זו, אך ברור לי שאמ"ן כשל בכך שלא צפה דפ"א זו, גם מבלי שסוכן צמרת ימציא אותה לידיו. כשלון אמ"ן מהדהד יותר, שכן גם כשפרצה המלחמה, הוא המשיך לדבוק בדפ"א המעברים ולא הבחין שהכוחות המצריים פועלים על־פי תוכנית אחרת.
האם היו "סימנים מעידים" לקיומה של תוכנית מוגבלת?
כחכם לאחר מעשה אני סבור שבידי אמ"ן היה כבר בשנת 1972 רמז לביצועה תוכנית מעין זו. בשנה זו נבנתה סמוך לכביש התעלה העובר לאורך הגדה המערבית של תעלת סואץ, תשתית של צינורות ומאגרי מים. אמ"ן איתר פעילות זו ופרסם אותה בסקירה מודיעין מיוחדת [53]. המסר היה שתשתית זו נבנתה כהכנה להפרה אפשרית של הסכם הפסקת האש וחידוש הלחימה בחזית התעלה. כשנפתחה המלחמה עשו המצרים שימוש נרחב במערכת זו. הם משכו, באמצעות צינורות פריקים, מים ממאגרים בגדה המערבית לעבר הגדה המזרחית, וחסכו בכך תנועה של מאות מכוניות מיכל לאספקת מים לכוחות הצולחים על גבי הגשרים שהוקמו על התעלה. עצם העובדה שהוקמה מערכת כזו למים אך לא הוקמה במקביל מערכת דומה לדלק [54], מצביעה בבירור כי תוכנית הצליחה המצרית הסתפקה בגזרה צרה של 10 קילומטר בה ההזדקקות לדלק היא נמוכה.
לאחר מלחמת ההתשה (לצערי איני זוכר מתי) גילתה יחידת הפענוח של אמ"ן בצילומי אויר, סדרה של שולחנות חול [55] גדולים במיוחד שהקימו המצרים בגדה המערבית של התעלה. הגילוי החמיא מאוד (ובצדק) למפענחים ששׂמו לב גם לפרטים הלא שגרתיים. מעיון בצילום קרקע של שולחן החול שנבנה באזור שלופה, שם הייתה ערוכה דיביזיה 19 שהייתה אמורה לפעול בכביש המיתלה, עולה כי שולחן החול המפורט מאוד (קנה מידה 1:5,000) מסתיים כ־40 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, אך אינו מגיע לפתחה המזרחית של ציר המיתלה באזור מצבת פרקר
(ראה תמונה להלן). לא זכור לי כי המפענחים שגילו את שולחן החול או חוקרי השטח במטכ"ל ובמודיעין פיקוד דרום שמו לב לנקודה זו. הנקודה החשובה היא שמניתוח גבולות שולחן החול ניתן ללמוד שכבר בעת בנייתו זנח המתכנן המצרי את היעד להגיע למוצא המזרחי של המעברים והסתפק (בעת בניית שולחן החול) במשימה מצומצמת יותר של השתלטות על המוצא המערבי בלבד. כמו כן יודגש שגבולות שולחן החול מגיעים הרבה מעבר לתוכנית "הצריחים הגבוהים" ומכאן נפתח אולי פתח להבנת התפתחותה של התוכנית המצרית וגיבושה.
בשבוע שקדם למלחמה אכן תוגברו חמש דיביזיות החי"ר שנערכו לביצוע בצליחה, בחמש חטיבות שריון וביתר התוספות שפורטו לעיל. ככל הידוע לי, אמ"ן לא איתר תופעה זו ואף התקשה לאתרה [56] לאחר פרוץ המלחמה. ציוות כוחות זה העיד כאלף עדים על כך שדפ"א המעברים אינה תקפה עוד, מכיוון שעיקר כוחות השריון של צבא מצרים שולבו במערכי ההגנה של דיביזיות החי"ר. לפי דפ"א המעברים נזקק הצבא המצרי לאגרופי שריון חזקים כדי לרוץ למעברים ולנהל קרב שריון בפתחת רפידים, עתה, עם הוצאת חטיבות השריון, סורסו דיביזיות המחץ ולא נשאר זכר מאותם אגרופים. נספח ב' מציג את ההשוואה בין חלוקת הכוחות לפי התוכנית ה"גדולה" לבין התוכנית ה"מוגבלת" אשר בוצעה בפועל.
אי הנחתת כוחות קומנדו במוצא המזרחי של המעברים עם פתיחת המלחמה מהווה אף הוא סימן מעיד נוסף, שהופיע רק עם פרוץ המלחמה. תוכנית המלחמה המצרית לכיבוש המעברים שהייתה מצויה בידי המודיעין הישראלי, כללה הנחתה זו. היעדר ההנחתה במוצא המזרחי של המעברים היה צריך לאותת לקציני המודיעין במטכ"ל ובפד"מ שחל שינוי ב"דפ"א המעברים" [57] .
סימן נוסף לכך שהמצרים זנחו את תוכניתם להגיע למעברים והסתפקו בתוכנית המוגבלת של "הצריחים הגבוהים", יכול היה לספק היעדר הקמתם של מצבורים לוגיסטיים קדמיים של הארמיות בגדה המזרחית של התעלה – לכל אורך ימי מלחמת יום הכיפורים. אסביר את דברי, על־פי הדוקטרינה הסובייטית שיושמה בצבא מצרים, ארמיה המתכננת תנועה לעבר האויב, מקימה מחסנים קדמיים על מנת לקצר את זמני סבב התספוק של הגייסות. כך, למשל, ארמיה 3 הקימה את מחסניה הראשיים לאחר מלחמת ששת הימים ברובייקי (כ־70 ק"מ ממערב לתעלה). כחלק מההכנות למלחמת יוה"כ הקימה הארמיה גם מחסנים קדמיים באזור עגרוד (כ־30 ק"מ ממערב לתעלה) אשר כללו למעלה ממאה דיפונים בהם אוחסנו דלק, תחמושת, שמנים וכו'. על־פי חשיבה זו - המצרים, לאחר שביססו את ראשי גשר הדיביזיוניים בגדה המזרחית של התעלה (יום הע+3), היו צריכים להתחיל לבנות תשתית לוגיסטית בגדה המזרחית, שתאפשר להם לתספק את כוחות הדרג השני של הארמיה המיועדים לבצע את מהלך כיבוש המעברים (הדיביזיות הממוכנות והמשוריינות). והנה לכל אורך ימי המלחמה, כולל גם בעת מתקפת הנפל המצרית ב־14 באוקטובר לא איתרנו בניית תשתית דיפונים או צבירת אמצעים לוגיסטיים של ארמיות השדה [58] בסיני. כל האמור לעיל מאשר את ההנחה כי המצרים הסתפקו בהישגיהם בימים הראשונים של המלחמה. יצוין כי מיד לאחר הסכם ההפרדה הראשון ניגשו המצרים במרץ רב לבניית תשתית שכזו.
סיכום כשלי אמ"ן בהערכת דרכי הפעולה של האויב
איש אינו חולק כיום על כך שהמצרים לא התכוננו לחדש את מלחמת ההתשה ושאמ"ן טעה בעניין זה. לעומת זאת, קיים כיום ויכוח בין החוקרים באשר למהות המשימה שהוטלה על צבא מצרים בפתיחת המלחמה. יש הסוברים, כמוני, כי המשימה העיקרית הייתה ביצוע תוכנית "הצריחים הגבוהים", כלומר הסתפקות בכיבוש רצועה של כ־10 קילומטר עד לציר חת"מ הישראלי ואולי בהמשך, כיבוש השטח עד לציר הרוחב [59].
מנגד, יש הכופרים בקיומה של תוכנית "הצריחים הגבוהים" והם סוברים כי "דפ"א המעברים" הייתה המשימה שהוטלה על צבא מצרים אלא שבתוכנית זו הוכנס מרכיב דוקטרינרי לא מוכר במודיעין הישראלי [60]. המושג הוא "עצירה אופרטיבית ממושכת", בדגש על המילה האחרונה. לפי תזה זו, המעברים היו היעד האמיתי של הצבא המצרי ואילו הרצועה של עשרת הקילומטרים שימשה לשתי משימות משנה: להתיש את כוחו של צה"ל במתקפות הנגד שלו ולהתכונן לזינוק השני לכיבוש המעברים. כך למשל, החוקר סא"ל (מיל') אבי שי תומך בגישה זו במאמרו "מצרים לקראת מלחמת יום הכיפורים – מטרות המלחמה ותוכנית המתקפה" [61], הוא טוען שהמתקפה המצרית (הכושלת) ב־14 באוקטובר הייתה השלב השני בביצוע דפ"א המעברים. אולם למתקפה זו ניתנו גם פירושים אחרים, גם בידי החוקרים המצריים [62].
כך או כך, אמ"ן לא צפה לפני המלחמה, ואף לא השכיל להבין כשזו פרצה, כי הצבא המצרי יעצור במקומו לאחר כיבוש רצועה של כ־10 ק"מ למשך 8 ימים. בגלל הכשל של אמ"ן בהבנת אופן הפעולה של צבא מצרים, נקט צה"ל בראשית המלחמה בפעולות שגרמו לשחיקה מיותרת של כוחו. סא"ל יונה בנדמן ז"ל, ששימש כראש ענף מצרים במחלקת מחקר באמ"ן, והיה האחראי על גיבוש דרכי הפעולה, מודה על טעות זו בראיון לאל"מ שמואל גורדון, לאמור: "אי הבנת הנושא של העצירה הייתה טעות בסיסית של המודיעין שלנו בהבנת הדוקטרינה האופרטיבית המצרית, בעצירה זו ניסו המצרים לגרום לנו לשבור את הראש במתקפת נגד. אנחנו לא ידענו על התפיסה של העצירה. לו ידענו על־כך, כל המלחמה הייתה נראית אחרת. למשל, חיל האוויר לא היה עולה על הגשרים, לא היינו ממהרים לצאת למתקפת נגד. היינו נותנים לכוח להתרכז ולא מתקיפים מיד"
[63]. לדברי בנדמן יש אולי משמעות מיוחדת לאור העובדה כי הוא סבר שהיעד המצרי היה הגעה למעברים, רק שצה"ל לא איפשר לו את ביצועה של משימה זו.
כשלי אמ"ן בהערכת דרכי הפעולה האפשריות של האויב ראויים לבחינה מדוקדקת במערכת המודיעין ובמערכת להכשרת מפקדים בצה"ל. מחד גיסא, מחובתו של הקמ"ן לשקלל את כל המידע שבידיו, ואם הוא מעריך (ללא ביסוס על ידיעות) שהמירב שיכולים המצרים לעשות, זה לכבוש מוצב – אזי עליו לומר זאת, אך עליו להדגיש בפני המפקד כי דפ"א זו נולדה בדמיונו הקודח וכי אין לה תימוכין בשטח. מאידך גיסא, יש לזכור כי המודיעין הוא כלי עזר בידי המפקדים בגיבוש תוכניותיהם. שגיאה של המודיעין אינה מסירה את האחריות מכתפי המפקדים. לכן כישלונות אמ"ן עומדים לפתחם של הפיקוד בצה"ל ושל הדרג המדיני. מפקדים חייבים להבין את "אופן הכנת התבשיל" המכונה עבודת מודיעין. עליהם "לחקור ולדרוש היטב" את הקמ"ן העומד לפניהם ורק אז לאשר או לדחות את הדפ"אות שמציג הקמ"ן. אגף המטה חייב לקבוע דפוסי הצגת נתוני מודיעין בפני מפקדים, כך שיהיה להם ברור מה ידוע לקמ"ן ומה הוא רק מעריך. יש להטמיע בצה"ל באמצעות מערכת ההדרכה בכל הרמות את אחריותו של המפקד לדפ"א שמשמיע הקמ"ן. כמו־כן יש להגיע לכלל הבנה ברורה שיש הבדל תהומי בין קמ"ן יחידה צבאית שכול מעייניו נתונים לנושא הצבאי, לבין ראש אגף המודיעין העומד בו זמנית מול מטכ"ל ומול ממשלה. ההבדל חייב להתבטא גם במסלול ההכשרה/קידום של בכירי אמ"ן.
את כשלי צה"ל בהערכת הדפ"א המצרית במלחמת יום הכיפורים היטיב לבטא האלוף (מיל') ישעיהו גביש, באומרו [64] : ..."אני רוצה להעיר שתי נקודות. האחת ...: המודיעין צריך לתת לא רק הערכה: "תהיה מלחמה או לא תהיה מלחמה", או: "זה תרגיל או לא תרגיל" גם כשיש לו ידיעות, אלא לתת הערכה על דרכי פעולה אפשריות של האויב"...[המודיעין היה צריך להציג] ..."את התוכנית המצרית האומרת 'נשענים על טילים ולא מסתבכים עם חיל האוויר הישראלי בעומק', כל האלטרנטיבות האלה או את האפשרויות האלה המודיעין לא הציג! אנחנו צריכים להכניס לנו לראש שהמודיעין לא יכול להסתפק רק במתן ידיעות ואינפורמציה או בהערכה כוללת כזו כן תהיה מלחמה או לא תהיה מלחמה. הערה שנייה: אי אפשר לשחרר את הפיקוד מהערכת מצב ואסור לנו לסמוך על זה שהמודיעין ייתן לנו את הפיתרון! העובדה היא שכולם נשענו על הערכת המודיעין וזו שגיאה חמורה ביותר ואם אפשר ללמוד מהמלחמה הזו, קדימה, זה אומר - המודיעין הוא כלי עזר נוסף, הוא איננו תחליף להערכת המצב של המפקד מהרמטכ"ל ועד למטה."...
אני סבור שכשלי אמ"ן בחיזוי דרכי הפעולה האפשריות נובעים ממספר גורמים. אחד מהם הוא שקביעת הדפ"א של האויב נעשתה ב"מטבחון מצומצם", שכלל רק את הענפים סוריה ומצרים (ענפים מספר 5 ו־6 באותם ימים) וראש מחלקת מחקר (התואר של ראש חטיבת המחקר באותם ימים).
לאנשים שלא צמחו "בערוגות של אמ"ן", אסביר כי הענפים אלה נשאו אמנם באחריות לגיבוש הערכת המצב, אבל ענפים אלה עסקו בעת ההיא, רק בחלק מהמרכיבים את הערכת המצב. נושאים כגון: הקרקע והשפעותיה על דרכי הפעולה האפשריות לאויב; התשתית הצבאית והאזרחית בארצות ערב; היכולות הטכניות של אמל"ח האויב והכלכלה בארצות ערב - היו באחריותם של ענפים אחרים במחלקת מחקר. ראשי הענפים סוריה ומצרים היו חייבים
לשתף את יתר הגורמים באמ"ן בבואם לגבש את הערכת המצב, אבל הם לא עשו כן! כך למשל, סא"ל צביקה שילר ז"ל – מי שהיה ראש ענף 1[65] במלחמת יום הכיפורים – כותב בלקחי המלחמה את הפסוק הבא: ".... ענף 1 חש והתריע לפני המלחמה, בעת המלחמה ולאחריה שמחלקת מחקר מבודדת את נושא השטח מנושא המערך עד כדי קיום דיונים בעת המלחמה, בנושאים חשובים - כגון הערכת דרכי פעולה אפשריות של האויב
- ללא שיתופנו בדיון. אנו סבורים שהיינו עשויים לתרום להערכה"... (הדגשים שלי. א.ד.).
כשלים בעבודת המודיעין בניהול הקרב
אחרי שניתחתי את כשלי אמ"ן בקביעת הדפ"א של האויב, אמנח מקצת מכשלי אמ"ן במתן מודיעין לגייסות משפרצה המלחמה.
אמ"ן לדורותיו, עד לשנת 1990 לפחות, הקדיש את רוב משאביו לשאלות מלחמה ושלום, אך לא ניצל את הפוטנציאל של המקורות האיסופיים שעומדו לרשותו, כדי לחקור ולהבין את מערכות התשתית בארצות ערב, כגון: יעדי תורפה אסטרטגיים, מערכת הפיקוד והשליטה, מערך ההתבצרות והדוקטרינה שעומדת מאחריו.
מחקר מערכות התשתית, לו התבצע כהלכתו, יכול היה לסייע רבות הן להשגת התרעה, והן לצורך השבחת בנק המטרות הצה"לי כהכנה למלחמה הבאה אם תבוא. דעתה של צמרת אמ"ן ומחלקות המודיעין בפיקודים המרחביים, לא הייתה נתונה [66] להקצאת די משאבים לעיבוד המודיעין שנאגר בארכיוניה, ולהפצתו לצרכנים הפוטנציאלים (חיל־אויר, חיל־ים, עוצבות השדה). הכשלים רבים מלהימנות, אסתפק בשלוש דוגמאות:
א. טילי הקרקע-קרקע סקאד במצרים
בראשית 1973 נודע לאמ"ן כי בג'בל אחמר שבדרום קהיר, הוקם מחנה אוהלים גדול ובו ציוד המאפיין יחידת טילי קרקע־קרקע סקאד B. הציוד כלל מספר קטן של רכבי שיגור וטילים (תרגול?), וכן מעט ציוד עזר נלווה כגון רכבי מנוף וכיו"ב. במקביל הגיעו ידיעה/ידיעות ממקורות נוספים שמתוכן עלה כי ברית המועצות סיפקה למצרים ציוד תקני לחטיבת טילי קרקע־קרקע סקאד. באמ"ן הסיקו שהמחנה בג'בל אחמר הוא בסיס הקבע של חטיבת טילי הקרקע־קרקע המוקמת בצבא מצרים. מתוך פרסומים שונים היה ידוע כי חטיבת טילי סקאדB בברית המועצות, כוללת לפחות 9 משגרים וציוד עזר רב [67]. אמ"ן לא ידע לומר האם מצרים קיבלה משגרים נוספים על אלה שבמחנה והיכן הם מאוחסנים, כמו כן למיטב זכרוני לא ידע אמ"ן כמה טילים התחייבה ברית המועצות לספק למצרים. וכמה מהם סופקו בפועל, והיכן הם מאוחסנים.
תא"ל אריה שלו ז"ל [68], בתפקידו כראש מחלקת המחקר באמ"ן, לא קיים דיון באשר למשמעות האסטרטגית הנובעת מהימצאות נשק זה בידי מצרים. הוא מצר על כך מאוד, כי על־פי השקפתו היה עליו להבין אז כי טילים אלו מאפשרים לתקוף את העורף בישראל, ובכך התקיים למעשה התנאי של סאדאת שמצרים לא תצא למלחמה מבלי שיהיה בידה אמצעים לתקוף את העורף הישראלי. תנאי זה היה אבן הראשה בקונספציה של אמ"ן שגרמה לכישלונו באי מתן אתרעה למלחמת יום הכיפורים.
אמ"ן לא רק שלא עסק במשמעויות האסטרטגיות של טילי הסקאד אלא גם לא דן בהשלכותיו המבצעיות על צה"ל ועל העורף הישראלי. אמ"ן לא סיפק למערכת האג"מית נתונים/הערכות לשאלות כגון: כמות הטילים ומקום אחסונם, המיקום האפשרי של עמדות השיגור והמאפיינים שלהם - על־מנת שגורמי המודיעין המופקדים על בנק המטרות יוכלו לאתרם בבוא העת. למיטב ידיעתי, דיון בשאלות אלה לא התקיים, אף לא שנים לאחר מכן.
כשנפתחה המלחמה והייתה הרגשה של משבר רציני ברמת הגולן, החליט המטה הכללי על תקיפות מטרות אסטרטגיות בעומק סוריה. ההצלחה הייתה רבה [69], ובדיון מטכ"ל שהתקיים לאחר מכן, הוצע לתקוף גם בעומק מצרים. במדור מצרים בענף 1[70], הוכנה ערכת יעדים שהוצגה בפני שר הביטחון, משה דיין ז"ל. זמן קצר לאחר מכן הגיע לממשלה איום מסאדאת: "עומק תחת עומק" [71], כלומר היזהרו מלתקוף את עורף מצרים, משום שיש לאל ידי להחזיר לכם מנה אחת אפיים. ממשלת ישראל לקחה את האיום ברצינות ולא תקפה ולו גם מטרה אחת בעומק מצרים [72]. לא ידוע לי על דיון כלשהו באמ"ן שבחן את האיום של סאדאת, את משמעותו על העורף הישראלי והאם ניתן לפגוע בשיגור הטילים אם סאדאת יחליט בכל זאת לתקוף את העורף בישראל.
אני סבור [73] כי בעת מלחמת יום הכיפורים כמות הטילים שבידי מצרים הייתה זעומה וכי סאדאת איים על ישראל באקדח ריק. לדעתי סאדאת שינה את החלטתו האסטרטגית להתנות את יציאתו למלחמה בקבלת נשק שיאפשר לפגוע בעורף הישראלי והחליט לצאת למלחמה "עם מה שיש" ובכל מחיר – גם במחיר אפשרי של היפגעות העורף המצרי. גם אם אני טועה ולסאדאת אכן היו טילים שסיכנו את העורף בישראל, המחדל המתמשך של אמ"ן בחוסר הניסיון לאתרם, להעריך את כמותם ואת הנזק האפשרי מהם למדינת ישראל, הייתה לרועץ למדינת ישראל בזמן המלחמה, לפניה ואף שנים לאחריה. ישראל לא השכילה להבין כי כבר בראשית שנות השבעים, נפלה ההחלטה ברוב ארצות ערב להצטייד בטילי קרקע־קרקע ארוכי טווח המאיימים על העורף בישראל [74].
ב. איתור מרכזי הפיקוד והשליטה בצבא מצרים
ערב פתיחת מלחמת יום הכיפורים הייתה בידינו תמונה סבירה של מערכת הפיקוד והשליטה בשגרה על כוחות היבשה בצבא המצרי, לעיתים עד לרמת מוצב פיקוד בחטיבות הערוכות במרחב תעלת סואץ. מידע זה היה בעל ערך רב לוּ תקפנו את צבא מצרים במתקפת פתע, עת הוא היה ערוך בהיערכות השגרה שלו, או במתאר של חידוש מלחמת ההתשה. הבעיה התחילה כאשר היוזמה לפתיחת מלחמה כוללת הייתה בידי צבא מצרים. במצב זה דילגו המפקדות למוצבי פיקוד חלופיים שהוכנו לכך מבעוד מועד. מוצבי פיקוד אלה היו שוממים בכל ימות השנה, דבר שהיקשה מאוד על איתורם.
לפני מלחמת יום הכיפורים לא איתר אמ"ן את כל מוצבי הפיקוד החילופיים ולא ידע כי הדוקטרינה המצרית גורסת שהדילוג למוצבי הפיקוד החלופיים נעשה מראש. הוא שיער שהדבר ייעשה רק לאחר שמוצב הפיקוד העיקרי בשגרה נפגע. יוצא, איפוא, שגם אם איתרנו לפני המלחמה מוצבי פיקוד - לא תמיד ידענו את ייעודם המדויק ואת מועד איושם. בפתיחת המלחמה לא ידענו היכן מצויים מוצבי הפיקוד הבאים (רשימה חלקית):
• ה"בור" המצרי ("מרכז 10") ממנו ניהל המטכ"ל המצרי את המלחמה ובו שהה לעיתים סאדאת [75].
• משל"ט חיל האויר [76].
• מוצב הפיקוד העיקרי של ארמיה 2 [77].
• מוצב הפיקוד הקדמי של ארמיה 3 [78].
לכותב שורות אלה אין כל יומרה להכיר את כל המערך האיסופי שעמד לרשות אמ"ן לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה, אך גם המערך המוכר לי יכול היה, לוּ היה נשאל על כך [79], לתת תשובות למרבית פערי המידע דלעיל. מכיוון שסביר להניח כי לרשות אמ"ן עמדו מקורות נוספים, נראה לי, כי הבעיה העיקרית נעוצה לא בהיעדר מקורות מידע פוטנציאליים, אלא בסדר העדיפויות של אמ"ן בבואו לגבש צי"ח איסופי [80].
ג. היעדר פענוח שיטתי של ביצורי החי"ר המצרי בכל מהלך המלחמה
בכל מהלך מלחמת יום הכיפורים התרכזה יחידת הפענוח המטכ"לית ומפענחי מחלקת המודיעין של פיקוד דרום בפענוח רכב קרבי משוריין (רק"ם) של צבא מצרים. נושא פענוח ההתבצרות המצרית הוזנח כליל והיה לרועץ לצה"ל במתקפותיו ב־8 באוקטובר וביתר שאת במהלך הפריצה של כוחותינו בליל 15-16 באוקטובר. באותו לילה תוכננו חטיבת השריון 14 וחטיבת הצנחנים 35 לפרוץ את המערך המבוצר של דיביזיית חי"ר 16 המצרית במגמה לאפשר את צליחת התעלה (מבצע "אבירי לב") [81].
כותבים רבים כתבו על כשל מהותי זה של המודיעין ומתוכם אצטט את דברי אלוף (מיל') אמנון רשף מספרו "לא נחדל" [82]. במלחמת יום הכיפורים פיקד אמנון על חטיבת השריון מספר 14 שבין היתר כבשה את מתחם החווה הסינית ונפגעה ישירות מהיעדר המודיע [83] על המערך המצרי בצומת 'טרטור-לקסיקון'. להלן הציטוט:
..."רשלנות פושעת של המודיעין
(הדגשה במקור – א.ד.) תיארתי קודם לכן את היעדר המודיעין באשר להיערכות האויב בצומת 'טרטור־לקסיקון'.
(הדגשה שלי. א.ד.). ..."מן הראוי לציין בהקשר זה שתי נקודות: א. המפענחים של אגף המודיעין קיבלו הוראה להתרכז בפענוח טנקים ולא בפענוח מערכי חי"ר; ב. חיל האוויר צילם מדי יום את היערכות האויב." ...בכנס המפקדים שקיים פיקוד הדרום לאחר המלחמה ציין סא"ל גדליה דוד, קצין מודיעין פיקוד הדרום בתקופה שקדמה למלחמה ובמהלכה, כי: "מצב הביצורים כפי שהיה אז בשטח, אנחנו לא ידענו אותו אז, אלא אנו יודעים אותו עכשיו כתוצאה מפענוח שטח חוזר. ...ב־7 בחודש רואים ביצורים... באזור של דיביזיה 16 יש לנו את הביצורים מדרום לאזור החווה הסינית ועד לאזור הזה. ...אמרתי, זה מפענוח שנעשה עכשיו ואז לא נעשה. אז הביצורים האלה כאן היו בתעלות ובעמדות הטנקים" [84].
אין מילים לתאר את הרשלנות הפושעת של גורמי המודיעין שהיו מופקדים על הנושא והיו אמורים לפענח את צילומי האוויר בזמן אמת ולהעביר מודיעין עדכני ומדויק לכוחות הלוחמים. האויב התמקם ונערך באזור ציר 'טרטור' שמדרום ל'חווה הסינית' כבר כשבוע לפני הקרבות של חטיבה 14!" (עד כאן ציטוטים מהספר "לא נחדל").
יצויין כי סיפרו של אמנון רשף מתבלט לטובה בכך שעשה שימוש נרחב בפענוח שיטתי של ביצורים והביא דוגמאות רבות של צילומי אויר מפוענחים של איזור הלחימה. בנושא זה קדם לו ד"ר עמיקם צור במאמרו "קרבות מסדרון הצליחה במלחמת יום הכיפורים" [85]. למיטב ידיעתי, אלה הם שני חוקרים ראשונים (ואולי אף יחידים) אשר הבינו את הפוטנציאל הטמון בפענוח שיטתי של אמל"ח וביצורים ככלי להבנת המתרחש בזירת הלחימה. מן הראוי כי גם יתר כותבי העיתים יבססו את מחקריהם על הבסיס האמין של צילומי האוויר, ולא יסתפקו רק בארכיוני מסמכים, בהקלטות ותחקור אנשים שנטלו חלק באירועים.
כיום אין חולק על כך שמחלקת המודיעין של פיקוד דרום, המופקדת על מתן מודיעין עדכני לגייסות הפועלים בגזרת הפיקוד, כשלה בכך שבכל ימי הלחימה לא סיפקה לגייסות שבגזרתה פענוח שיטתי של ההתבצרות המצרית בסיני. גם יחידת הפענוח המטכ"לית לא קיבלה הוראה לסייע לפיקוד במילוי משימה זו. הסיבה העיקרית למחדל מתמשך זה טמונה, לדעתי, באי ההבנה של העומדים בצמרת הפיקוד של מערך אמ"ן/חמ"ן בחשיבות נושא השטח והפוטנציאל הטמון בו להבנת היערכות האויב ומהלכיו. ברצוני להדגיש כי אין מדובר בכשל של מפקד פלוני זה או אחר. מדובר בכשל מערכתי והזנחה של שנים ארוכות, בהם נושא השטח נדחק. מבין תסמיני חולי זה אציין:
• גיבוש הערכת המצב באמ"ן לפני המלחמה ובמהלכה נעשו ב"מטבחון מצומצם" ללא שיתופו של ראש הענף מופקד על הנושא.
• בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים צומצם בקורס מפענחי צילומי האוויר נושא פענוח השטח [86], כך שהדור החדש כמעט ולא למד את הנושא.
• למעט קורס בודד לקציני שטח [87] שהתקיים בשנת 1968, לא הכשיר צה"ל קצינים שלמדו את הצד התיאורטי של הנושא ותפקיד קציני השטח הלך והצטמצם לעיסוק טכני בהכנת עזרים והבאתם לדפוס.
כתוצאה מהזנחת נושא השטח, "פיספס" המודיעין את העובדה שצבא מצרים, לאחר מלחמת ששת הימים, זנח את שיטת ההגנה הקווית ועבר להתבצר בשיטה ההיקפית [88] וכבר בשנת 1970 בנה מוצבים בשיטה זו. בשנת 1978, בקורס קציני מטה בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל (פו"ם), לימדו אותנו כי שיטת ההתבצרות הקווית היא השיטה בה צבא מצרים מתבצר...למי שלא קלטו - צה"ל מלמד את דור המפקדים החדש תורה שעברה מן העולם לפני שמונה שנים ואינו מודע כלל לתורת ההגנה החדשה של צבא מצרים, שלפיה הוא הקים את מערכי ההגנה החדשים בסיני שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
כאמור, כשל אי־פענוח ביצורי החי"ר לא התחיל במלחמת יום הכיפורים ולצערי גם לא פסק לאחריה [89]. כדי להבין את שורשיו של החולי המתמשך הזה, יש ללמוד את ההיסטוריה של מחלקת מחקר בכלל ואת יחסה למחקר מודיעין השטח בפרט. ספרי "מודיעין תלוש מהקרקע" [90] מנסה להתמודד עם שאלות אלה.
הדגמת שיטת ההתבצרות הקווית השגויה אותה לימדו בפו"ם
סיכום
במאמר זה פרסתי את דעתי על תחומי האחריות של אמ"ן ומערך מודיעין השדה בצד התפקודי שלהם ב"מכונת המלחמה" הכללית. הצגתי את ההבדל בין שני חלקי ה"מודיעין", את הקשרים, קווי התפר והאינטראקציה ביניהם, תוך שימת דגש על עבודת המודיעין וכשליו להנגיש לצה"ל מודיעין איכותי, כדי להקל עליו להכריע את אויביו.
לאמ"ן, כמשרתם של שני אדונים, יש משימות גדולות, חשובות, וקשות מעבר למתן התרעה והערכה של סבירות המלחמה. אני מודע לכך שבעיני הציבור הרחב, הקובע בסופו של דבר במדינה דמוקרטית, תפקידו של אמ"ן מתמצה כביכול, בשני הנושאים האלה. לאמ"ן, בתוקף תפקידו כקמ"ן של ממשלת ישראל היו גם כשלים בהבנת המהלכים המדיניים של ארצות ערב והמעצמות המעורבות בסכסוך, ובראשם כשל מהותי בהבנת מקומה של ברית המועצות. כשלים אלה לא פורטו במאמר זה.
אחזור ואדגיש את כשלי אמ"ן בתוקף תפקידו כקמ"ן של הצבא. עבודת המודיעין הצבאי ברמת המטכ"ל מושתתת על שלושה יסודות:
• דפ"א:
ניתוח נכון של הנחיות הדרג המדיני של האויב (הרקע הפוליטי של המנהיג ואילוציו המדיניים), דרכי הפעולה האפשריות של האויב למימוש הנחיות הדרג המדיני, והיכולת לבצען בהיבטי סד"כ ואמל"ח. מידע זה הוא המפתח לבניין הכוח של צה"ל ולהכנת תוכניותיו המבצעיות.
• התרעה:
ממתי האויב מוכן לבצע את תוכניותיו, ובמידת האפשר אף לחזות מתי הוא מתכנן לבצע את תוכניותיו. הציפייה מגוף מודיעיני כי ייתן אתרעה למועד פתיחת מלחמה היא בגדר משאלת לב ששירותי המודיעין בצבאות העולם כשלו בה לכל אורך ההיסטוריה [91]. הדרך הבטוחה היחידה לדעת מתי תפרוץ מלחמה היא ליזום אותה בעצמך...
• מודיעין בעת מלחמה:
איתור מהלכי האויב, קרוב ככל האפשר להתרחשותן (משך זמן הדרוש למודיעין לאתר את מהלכי האויב ולדווח על כך לכוחותינו הוא מרכיב מרכזי בעבודת המודיעין במלחמה), והצבעה על נקודות תורפה לשיבוש מהלכיו.
אמ"ן כשל בשלושת המרכיבים הנ"ל, אך הכיר רק בכישלונו בנושא ההתרעה.
מרבית הדשים במחדל אי מתן האתרעה לצה"ל תולים את הכישלון בשיכרון הכוח של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. מי שסובר כך, אומר למעשה כי כיום, שנים רבות מאז שצה"ל לא הכה את אויביו מכה ניצחת, סכנה זו חלפה מן העולם. לטעמי שכרון הכוח הוא רק אחד מגורמי הכישלון; ולכן הסכנה לא חלפה מן העולם. אי מתן האתרעה מאיים כיום פחות על מדינת ישראל, מכיוון שהדרג המדיני וראשי הצבא, למדו להטיל ספק בקביעותיו הנחרצות של אמ"ן, ומכיוון שאמ"ן למד להתנסח בפחות יהירות ויהסס כיום לקבוע את קביעותיו בנחרצות גורפת. בעקבות כישלונו, אמ"ן נקט בצעדים שונים שיצמצמו בעתיד את האפשרות שישגה באי מתן אתרעה במועד. הצעדים הללו הם בכיוון הנכון, אך אינם מספיקים ואינם מטפלים בבעיות היסוד של מערך המודיעין. חלק מהצעדים שננקטו בעקבות הכישלון במלחמת יום הכיפורים התמוסס במשך השנים, וחבל. על אף האמור לעיל, אני מסכים לקביעה שאמ"ן לאחר יום כיפור הוא טוב יותר.
מרבית הכשלים הנוספים שמניתי ושלא מניתי במאמר זה חזרו על עצמם גם במלחמות שלאחר יום הכיפורים. אני סבור שמזעור הכשלים מחייב שידוד מערכות הן באמ"ן והן בהכשרת מפקדים בצה"ל בכל הקשור ביחסי קמ"ן - מפקד. לדעתי יש צורך בשינוי מבני באמ"ן שעיקרו בניה מחדש של הזירות בחטיבת המחקר לזירה צבאית, מדינית, תשתית. השינוי הארגוני עשוי לקדם את המחקר הצבאי באמ"ן ולגרום לאיזון טוב יותר בין חובת אמ"ן לגיבוש הערכת המצב הלאומית לבין לחובתו לשמש כקמ"ן הרמטכ"ל המכין את צה"ל למלחמה ומספק לכוחות הלוחמים מטרות איכות בעת שזו פורצת.
הייתי רוצה להאמין שכל מה שכתבתי לעיל הוא נחלת העבר, וכיום המצב טוב יותר. אך רבותי לימדוני להיות ספקן.
הערות
[1]. שלו, אריה. כישלון והצלחה בהתרעה. תל אביב: מערכות, 2006. עמוד 276.
[2]. שם. עמוד 299.
[3]. מבין הבודדים שהשמיעו דעה שונה ראוי לאזכור רס"ן יעקב רוזנפלד, ראש המדור הצבאי בענף מצרים, שאמר באותו הדיון: "הנקודה המרכזית בחוסר הראיה שלנו, שלא הכרנו מספיק טוב את הצבא המצרי".
[4]. בזירה המצרית קיים עושר של מידע אמין המבוסס הן על שפע מסמכי השלל שנפלו בידינו והן על מסמכים מגנזך המדינה שהועמדו לרשות הציבור. מידע זה מאפשר לבסס את טיעוני. אבל אני סבור כי כשייפתחו הארכיונים של אמ"ן בזירה הסורית ימצאו גם שם כשלים לא מעטים שטרם נחשפו לציבור ואמ"ן אינו עוסק בתיקונם.
[5]. נקדימון, שלמה. סבירות נמוכה. תל אביב: רביבים, 1982 (עמוד 93).
[6]. שם
[7]. מאמר זה אינו עוסק בחזית הסורית.
[8]. בתאריך 20/05/71 התקיימה פגישה בין תת מזכיר המדינה האמריקאי ג'וזף סיסקו לבין ראש אמ"ן דאז, אלוף אהרון יריב. בפגישה זו הציג יריב בפני האורח את האופציה הצבאית המצרית בשתי חלופות:
1. מאמץ צליחה מקיף של התעלה שמטרתו עשויה להיות כיבוש חלק מסיני. מהלך זה הוערך כפחות סביר (הדגשה שלי א.ד) בשלב ראשון, בשל הסיכונים הכרוכים בו.
2. סוג משופר של מלחמת התשה שתכלול גם תקיפות אוויריות, פשיטות קומנדו מהיבשה, מהאוויר ומהים ואף תפיסת שטח/מאחז בשטחנו לפרק זמן מוגבל. אם מהלך כזה יצלח בידי המצרים , הם עשויים לחשוב על מהלך צליחה נרחב בשלב מאוחר יותר. הציטוט מתוך מאמרו של אל"מ (מיל') מאיר בוימפלד, פורסם בביטאון יוצאי קהילת המודיעין "מבט מל"מ" גיליון 64 אוקטובר 2012.
[9]. ברצועה זו מצויים שדות הנפט שכבש צה"ל במלחמת ששת הימים ושדה נפט ימי חדש 'בלעים' שהתגלה ופותח על־ידי ממשלת ישראל ואשר הוערך בזמנו כבעל פוטנציאל גדול.
[10]. בינואר 1968 גיבש רמטכ"ל צבא מצרים תוכנית מבצעית לכיבוש כל סיני שכונתה "מבצע 200". לאחר מכן הוחלפה תוכנית זו בתוכנית מבצע לכיבוש סיני בשלבים, שכונתה "גרניט". גם לתוכנית זו יצאו עדכונים שונים. עם עליית סאדאת לשלטון בספטמבר 1970 גובשה תוכנית "גרניט 2" שעסקה בפרוטרוט בכיבוש סיני עד למעברים, וכיבוש יתר סיני נותר ללא פירוט מבצעי. כאשר דיברו באמ"ן על "תוכנית המעברים" התכוונו ל"גרניט 2".
[11]. שזאלי, סעד אלדין. "חציית התעלה". תל אביב: מערכות, 1987.
[12]. באזור חטא'טבה שממערב לקהיר הוקם מתקן אימונים שבו תעלת איברהימיה דימתה את מכשול תעלת המים המתוקים וזרוע הרוזטה של הנילוס דימתה את מכשול תעלת סואץ.
[13]. ראה מאמר "גילוי בתי העלמין הצבאיים במצרים" דקל, אליהו. "מודיעין תלוש מהקרקע". תל אביב: אלי דקל ספרים 2010. עמ' 30
[14]. שם, עמ' 151.
[15]. בראיון מוקלט שקיימתי עם ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, בתאריך 11/03/2013 שאלתיו שאלה זו והוא אישר כי לא היה באמ"ן מידע על כך שהמצרים מתכננים את חידוש ההתשה. לדבריו, הגיע אמ"ן לדפ"א זו מניתוח דרכי הפעולה האפשריות של המצרים.
[16]. ראש אמ"ן, אלי זעירא, כותב בספרו "מלחמת יום כיפור מיתוס מול מציאות" ידיעות אחרונות 1993 עמוד 68, כי ב־16/04/1972 העביר אמ"ן לשר הביטחון, לרמטכ"ל, לראש מחלקת המבצעים באג"מ ולפיקוד דרום את תוכנית המתקפה המצרית על התעלה, מפורטת לפרטיה. המסמך כלל 40 מעמודים. בספר מפורטים עיקרי המסמך.
[17]. המצרים אמנם קיבלו לפני המלחמה מטוסי מיראז' וחטיבת טק"א SA-6 , אך לא היה די בכך כדי לאפשר את ביצוע תוכנית המעברים.
[18]. מעיון בספרו של שאזלי "חציית התעלה". (תל אביב: מערכות, 1987) - מי ששימש כרמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום עולה כי למצרים יש זיכרונות מרים מתקיפות צה"ל בעורף מצרים במלחמת ההתשה.
[19]. שלו, אריה. כישלון והצלחה בהתרעה. תל אביב: מערכות, 2006. עמוד 64.
[20]. שם
[21]. אם משום שלברית המועצות לא היו בעת ההיא מטוסים העונים לדרישה המצרית ואם משום שסאדאת חש שהסובייטים "גוררים רגליים" בהספקת טילי קרקע־קרקע מסוג סקאד.
[22]. מתוך ראיון שקיימתי עם אל"מ (מיל') יעקב (ינקיל) רוזנפלד בתאריך 06/01/2015.
[23]. יצוין עוד כי לברה"מ היו כמויות אדירות של טנקי T-62 (עד 2000 יחידות), אך הרוסים לא היו מרוצים מהם ומשנת 1967 הם הוחלפו בטנקי T-64. טנקי T-55 נחשבו ללא מודרניים, אך טובים, אמינים וזולים. הדגמים המתקדמים שלהם פותחו אפילו ב־1983! (הערתו של מיכאל ברונשטיין, על סמך המקורות ברוסית).
[24]. בדו"ח של אמ"ן מחקר "סיכום עוצמה חודשי" מתאריך 01/10/1973 נאמר ..."טנק T-34 בצבא מצרים. במצאי 558 טנקים מתוכם 435 בשרות פעיל"...
[25]. במהלך דיון שהתקיים בתאריך 08/10/1973 בשעה 09:15, בין הרמטכ"ל לשר הביטחון נכנס ראש אמ"ן ועדכן את נתוני סד"כ האויב שחצה את התעלה בגזרת ארמיה 3. שם נאמר בין היתר ..."וכן 2 דיביזיות החי"ר שבכל אחת מהן כ־100 טנקים לפי התקן... הטנקים של דיביזיות החי"ר לא יהוו בעיה, שכן הם מסוג T-34"... גולן שמעון. מלחמה ביום הכיפורים. בן שמן: מודן (מערכות) 2013. עמוד 479.
[26]. המונח "עצירה אופרטיבית ממושכת" לא מופיע בתו"ל המצרי, אך לא מצאתי שם טוב ממנו למצב שבו הכוחות עוצרים במקומם ומחכים שהאויב יתיש עצמו בניסיונות להבקיע את מערך ההגנה.
[27]. כינוי של רצועת החוף המערבי של חצי האי סיני בו מצויים שדות הנפט: ראס סודר; אבו רודס ובלעים.
[28]. חלק זה בתוכנית בעייתי, שכן הכוחות המבצעים אותו אינם מוגנים על־ידי מערך ההגנה האווירית המאסיבי המצוי בגזרת התעלה
[29]. בפועל בדיביזיות החי"ר היו רק 97 טנקים, הסיבה היא שגדודי הטנקים בחטיבות הדיביזיה מנו עדיין 22 טנקים בלבד. על־פי שיחה עם קצין הפענוח (כיום סא"ל מיל') שלמה בן יוסף.
[30]. חטיבה 25 וחטיבה 15 שריון.
[31]. חטיבה 24 מדיביזיה 23 וחטיבה 22 מדיביזיה 6.
[32]. חטיבת שריון 14 מדיביזיה שריון 21.
[33]. גורמי המודיעין התווכחו ביניהם, האם הרמפות ישמשו רק לטילי נ"ט או שגם טנקים יעשו בהם שימוש. הוויכוח הוכרע בגיחת הצילום שבוצעה ערב מלחמת יום הכיפורים בה הובחן, זה לראשונה, ב2-3 טנקים למרגלות כל רמפה.
[34]. המבנה הטופוגראפי של תעלת סואץ יוצר באזור אגם תמסח עומק נוסף של מספר קילומטרים, כך שדיביזיה חי"ר 16 המצרית "זכתה" לתוספת עומק.
[35]. על פי הדוקטרינה הסובייטית, רוחב החזית של דיביזיית חי"ר אינו עולה על 10 ק"מ.
[36]. סדר הכוחות של דיביזיית חי"ר מצרית מונה בסך הכול שלוש חטיבות, (שתי חטיבות חי"ר וחטיבה ממוכנת). הערכות האידיאלית להגנה היא בשיטת 'שתים לפנים' – כלומר שתים מחטיבות הדיביזיה נערכות בקו המגע עם האויב והחטיבה השלישית נערכת בעורפן ומשמשת כקן הגנה שני וככוח התקפות נגד למקרה שקו ההגנה הראשון נפרץ. בשיטת ההגנה של 'שתים לפנים' רוחב החזית של הדיביזיה אינו עולה על 10 קילומטר. בשיטת 'שלוש לפנים' כל חטיבות הדיביזיה נערכות בחזית מערך ההגנה, כך שתיתן להחזיק ברוחב חזית של כ- 15-20 קילומטר.
[37]. הנחיית הרמטכ"ל המצרי – מרץ 1973 מתוך ספרו של דני אשר "לשבור את הקונספציה"
[38]. ראה מאמר סא"ל (מיל') יוחאי שקד "מערכות" גליון 373 נובמבר 2000.
[39]. על־פי ספרו של גולן שמעון. מלחמה ביום הכיפורים עמוד 249. ישנה בעיה בקביעת השעה המדויקת בה הגיע הדיווח. לטענת סמנכ"ל המוסד הידיעה הגיעה ב־6 באוקטובר בשעה 02:40 אחרים טוענים שהיה זה מאוחר יותר.
[40]. גולן, שמעון. מלחמה ביום הכיפורים. בן שמן: מודן (מערכות) 2013. עמוד 249
[41]. שם. עמוד 267 (צילום מקורי שלדף מספר 1 בלקט מופיע בספרם של ברגמן רונן ומלצר גיל. זמן אמת. תל אביב: משכל עמוד 45.
[42]. בראיון שקיימתי עם ראש המדור הצבאי בענף מצרים באותם ימים, אל"מ (מיל') יעקב (יניקיל) רוזנפלד, הוא אישר קביעה זו.
[43]. גולן, שמעון. מלחמה ביום הכיפורים. בן שמן: מודן (מערכות) 2013. עמוד 268.
[44]. בר יוסף. אורי. הצופה שנרדם: זמורה – ביתן. עמוד354.
[45]. דו"ח ועדת אגרנט עמודים 1237-1267
[46]. דיון הערכת מצב בחדר הרמטכ"ל בשעה 21:30 בו הביא ראש אמ"ן ידיעה מודיעינית מהימנה, לפיה המשימה היא להגיע לעומק 12 ק"מ, להתבסס שם "וזה הסוף". ראש אמ"ן ניתח ידיעה זו ולא שלל את האפשרות כי זה למעשה רק השלב הראשון ואחר כן יועברו הדיביזיות הממוכנות והמשוריינות לביצוע המשך המשימה. גולן, שמעון. מלחמה ביום הכיפורים. בן שמן: מודן (מערכות) 2013. עמוד 519
[47]. שם, עמוד 603
[48]. זמיר, צבי. בעיניים פקוחות. אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר. 2011
[49]. להלן הציטוט ..."הוא אמר לי שהיא (המלחמה. א.ד.) תפרוץ למחרת ב־6 לחודש...ותתנהל על־פי התוכנית שאתם יודעים עליה ...וציין שעדיין לא ברור אם יתבצע גם השלב השני של המתקפה, שיכלול את המשך ההתקדמות לקו המעברים בסיני, מעבר לעשרת הקילומטרים הראשונים. יש על כך מחלוקת, אמר, וההחלטה תתקבל רק לאחר סיום השלבים הראשונים של חציית התעלה וההגנה מול התקפות הנגד הישראליות הצפויות". זמיר, צבי. "בעיניים פקוחות". תל אביב: זמורה ביתן, 2011, עמוד 148
[50]. הדברים נאמרו במסגרת יום עיון בנושא "מודיעין והפתעות אסטרטגיות" שיזמה העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית שהתקיים בסמינר אפעל בתאריך 22/09/2011
[51]. בראיון מוקלט שקיימתי איתו בתאריך 11/03/2013. שמור בארכיון המחבר.
[52]. תא"ל אהרון לברן, ששימש כעוזרו של רמ"ח מחקר באמ"ן, טען ביום עיון של קהיליית המודיעין שהתקיים בתאריך 27/06/2012, שלאמ"ן לא הגיעה שום ידיעה ממקור רציני על קיומה של התוכנית. גם מי ששימש כרמ"ח היסטוריה בצה"ל, אל"מ בני מיכלסון, טען ביום עיון שהתקיים בסמינר אפעל בתאריך 22/09/2011, שממחקר מקיף שערך סא"ל יונה בנדמן עבור מחלקת היסטוריה עולה כי התוכנית לכיבוש מוגבל של 10 ק"מ, נודעה לנו לאחר מלחמת יום הכיפורים מפי כותבים מצריים שניסו לתרץ את כישלונו של צבא מצרים להגיע למעברים. לדברי מיכלסון, יונה בנדמן לא מצא כל תימוכין לתוכנית זו בחומר שלל ובחומרי מודיעין שעמדו לרשותו. צבא מצרים תיכנן במלחמת יום הכיפורים לבצע את תוכנית "גרניט 2", אך צה"ל לא אפשר לו זאת.
[53]. נכתבה על־ידי קצין מחקר השטח בענף 1, סרן אבי הימלבלאו, וראש מדור מצרים, רס"ן אברהם טל.
[54]. פרוט הפרשה ראה בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע" (עמוד 151).
[55]. שולחן חול הוא דגם תלת ממדי של זירת לחימה. הדגם משמש לתכנון ולתדרוך תדרוך מפקדים בביצוע משימתם. חומר הגלם ממנו עשויים דגמים אלה הוא לרוב חול ומכאן שמם 'שולחן חול'.
[56]. מלקטי המודיעין של אמ"ן ופד"מ, שפורסמו על־ידי ועדת אגרנט עולה בבירור כי לפחות עד לתאריך 9 באוקטובר שעה 02:00 לא הבינו במחלקת המודיעין בפיקוד דרום ובאמ"ן מחקר כי ערב המלחמה תגברו המצרים את כל דיביזיות החי"ר בחטיבת שריון. עקב חוסר הבנה זה, כאשר אותרו תנועות יחידות שריון שאינן אורגניות לדיביזיות החי"ר פורשו תנועות אלה כתחילת מהלך משוריין לכיוון המעברים.
[57]. כוחות הקומנדו של ארמיות השדה הופעלו בעיקר בקדמת המערכים של דיביזיות החי"ר. רק ברצועת הנפט שבדרום סיני הם פעלו בניסיון להשתלט על שטח.
[58]. כמובן שהכוחות שביצעו את כיבוש רצועת 10 הקילומטרים העבירו את הדרגים הלוגיסטיים האורגניים שלהם לגדה המזרחית. כוונתי להעברת הדרגים של הארמיה – כלומר בנית מחסנים קדמיים של הארמיות בסיני, והפיכתם של המחסנים הקדמיים בגדה המערבית למחסנים העיקריים.
[59]. תא"ל דני אשר בספרו "לשבור את הקונספציה" (מערכות, תל אביב, ספטמבר 2003) תומך עקרונית בגישה זו.
[60]. גם בצבא הרוסי הייתה "תורה שבכתב" ו"תורה שבעל-פה" גמישה בהרבה. קשה לדעת מה בדיוק העבירו הרוסים לתלמידיהם המצריים, אך היה להם ניסיון עשיר בניהול מערכות הגנה והתקפה מסוגים שונים בהתאם לנסיבות משתנות. לא הכול התאים לצבא המצרי ולמלחמה כפי שתכנן סאדאת, אבל משום פנים אין לזלזל ביכולת המצרים ללמוד מניסיון אחרים ומניסיונם (הערה של הד"ר מיכאל ברונשטין).
[61]. מערכות, גיליון 250 יולי 1976. "אבי שי" הוא שמו הספרותי של סא"ל יונה בנדמן.
[62]. ראה מאמרו של אל"מ אברהם אילון ב"מערכות" גיליון 266 מנוב' 1978. ביו היתר מביא המחבר ציטוט מדברי שר המלחמה המצרי אימעיל עלי בראיון אשר העניק לחסנין הייכל בשלהי מלחמת יום הכיפורים לאמור ... "כשהרגשתי כי אילצנו את האויב למשוך חלק מכוחותיו היבשתיים הפועלים בחזית הסורית, ולהעתיק את המאמץ של חיל־האוויר שלו מאותה גזרה אל גזרתנו, העדפתי לחזור לראשי הגשר כדי להופכם לסלע, עליו יתנפצו התקפות הנגד של האויב"...
[63]. הראיון עם יונה בנדמן שהתקיים ב־28/06/1998 מצוי באוסף האישי של שמואל גורדון ומצוטט בספרו "30 שעות באוקטובר" ספרית מעריב תל אביב 2008. עמוד 202.
[64]. הדברים נאמרו בסמינר אפעל בתאריך 04/11/2011 במסגרת יום עיון בנושא "בין ששת הימים ליום הכיפורים"
[65]. ענף 1 עוסק בשטח וביעדי התשתית האסטרטגית בארצות ערב.
[66]. באוקטובר 1997 יצאה ע"י מחצ"ב סקירה מקיפה הנושאת את השם "שימוש ואי שימוש במודיעין". הסקירה, שנכתבה על־ידי ד"ר עמוס קובץ, מביאה , בין יתר הגורמים לכך שלא נעשה שימוש במודיעין את העובדה שהמוצרים הם מסורבלים ולא מתאימים למשתמש. בסקירה מסופר בין היתר שלקראת מלחמת שלום הגליל הוכן מידע מפורט אך זה נארז בתיקים גדולים ומסורבלים שאותם אי אפשר היה להכניס לטנקים ולנגמ"שים, כך שמרבית החומר סיים את חייו כשהוא מונח על רצפת הרק"מ מכוסה בציוד, ונשכח מהעין ומהלב...
[67]. חטיבת סקאד מונה לפחות 250 כלי רכב מסוגים שונים. הדבר פורסם בגיליון 216 של בטאון מערכות שיצא לאור ביולי 1971 (מאמר של סא"ל פרויקה עמ' 13)
[68]. שלו, אריה. כישלון והצלחה בהתרעה. תל אביב: מערכות, 2006.
[69]. קצין בכיר מאוד בצה"ל טען, בדיון סגור, כי תקיפות אלה עצרו למעשה את התקיפה הסורית ברמת הגולן.
[70]. ענף 1 היה הענף לחקר השטח במחלקת מחקר. בין עיסוקיו של ענף זה הוא היה מופקד על הכנת "בנק היעדים" המטכ"לי.
[71]. המחבר זוכר כי איום שכזה הגיע לידיו בעת שירותו באמ"ן מחקר, אך אין בידו מסמך המאשש את זכרונו. בשנת 2009 קיים המחבר פגישה עם סא"ל שמעון גולן ממחלקת היסטוריה בצה"ל שנדרש לנושא, גולן טען כי האיום של סאדאת ניתן בנאום שנשא בפני מועצת העם המצרי ב־16 באוקטובר. גולן לא המציא למחבר מסמכים לאשש את דבריו. לימים פורסם המאמר ב"מערכות"
[72]. למעט שדות תעופה שנתקפו בכל מהלך המלחמה.
[73]. הנושא נידון בהרחבה בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע".
[74]. מצרים הקדימה את כל ארצות ערב וכבר בראשית שנות הששים פעלה להגשמת תכנית לפיתוח ולייצור מאות טילי קרקע־קרקע.
[75]. לפני המלחמה איתרנו את הבונקר, ועקב גודלו שיערנו כי ישמש פונקציה חשובה. עוד שיערנו כי קיימת אפשרות שהאתר ישמש את המטכ"ל המצרי למקרה שמוצב הפיקוד בשגרה ("מרכז 200" בבניין המטכ"ל) – ייפגע.
[76]. אותר במהלך המלחמה.
[77]. אותר רק זמן ניכר לאחר הפסקת האש.
[78] לפני המלחמה איתרנו את המוצב, אך לא שייכנו אותו בבטחה לארמיה 3. במהלך המלחמה קבענו את שיוכו, המלצנו לתוקפו, המוצב נפגע ומפקד הארמיה ומטהו נפוצו לכל עבר. חלק מקציני המטה נפלו בידינו בשבי.
[79]. אל"מ (דימ') מאיר מאיר שקיים מספר פגישות לתחקור סוכן הצמרת, אשרף מרואן, אמר לי בראיון שקיימתי אתו שלא שאל או תדרך את המקור לתת מענה לפערי האיסוף שמניתי לעיל. (הראיון המוקלט בארכיון המחבר).
[80]. צי"ח: ציון ידיעות חשובות; קביעת סדר עדיפויות בהפעלת מערך האיסוף.
[81]. ראה מאמר "ימי צליחה" בספר "ניצחון בסבירות נמוכה".
[82]. רשף, אמנון. לא נחדל. אור יהודה: כנרת, זמורה, ביתן, 2013. עמודים 314 ו־ 315.
[83]. ענף מחקר השטח באמ"ן הכין אמנם (מבלי שהתבקש) פסיפס עם ביצורים מפוענחים של הגזרה, פסיפס זה הגיע למחלקת המודיעין בחפ"ק הפיקודי אך לא הגיע לחטיבה 14. המודיעין הפיקודי שמתפקידו להכין עזרי מודיעין לגייסות לא יזם הכנת פסיפסים מסוג זה ללוחמים. פרשיה זו הלקוחה מספרי "מודיעין תלוש מהקרקע" ומצוטטת בספרו של אמנון רשף.
[84]. אמנון רשף מבסס את הציטוט על סטנוגרמה מכנס המפקדים של פיקוד הדרום מיום 3.3.74 (עמ' 3, שם).
[85]. המאמר מופיע בספרו של ד"ר אורי מילשטיין: דרך רבין ומורשתו. רמת גן: הוצאת שרידות, 2010. עמודים 833-918.
[86]. דקל - דליצקי, אליהו. מודיעין תלוש מהקרקע. אלקנה: אלי דקל ספרים .2010 פרק "ניוון ההדרכה בנושא הפענוח ומודיעין השטח" עמוד 232
[87]. שם, עמוד 261.
[88]. שם, עמוד 56
[89]. במלחמת שלום הגליל התבצרו הסורים לאורך ציר דמשק - ביירות. מרכז הפענוח המשולב למטכ"ל ולפיקוד צפון לא עסק בנושא. בענף השטח במטכ"ל "ייצרו" פסיפסי תצ"א עם פענוח הביצורים אך אלה נתקעו ברובם בדרך ליחידות הלוחמות.
[90]. דקל- דליצקי, אליהו. "מודיעין תלוש מהקרקע", אלקנה: אלי דקל ספרים 2010
[91]. האלוף אלי זעירא בספרו "מיתוס מול מציאות" מונה רשימה ארוכה של הפתעות של אומות העולם בחיזוי פתיחת מלחמה. על רשימתו אפשר להוסיף גם את המצרים במלחמת ששת הימים, את הסורים במלחמת שלום הגליל ועוד ועוד.
שתף
Contact Us
Contact Us
מר ארבל פלד מ"מעריב", פרסם מאמר הדן באינטרס המצרי במלחמת שמיני עצרת ("חרבות ברזל"). המאמר מבוסס על ראיון שקיים עם סא"ל בדימוס אלי דקל ב־30.04.2024. להלן כמה מדברי דקל בראיון:
"למצרים יש עניין רב להכין עצמם לעימות צבאי במועד שייקבע במשוואת הכוחות העולמית. פעם היא הייתה מעצמה ערבית - אחרי שהכירה בישראל, הוקיעו אותה",
"למצרים יש עניין רב בכך שישראל לא תתקיים. עד שהם יגשימו את היעד הזה, הם עושים ככל שהם יכולים כדי לגמד את היכולות של ישראל".
"...האויב ברצועה שנקרא חמאס, לא היה קם אלמלא מצרים".
"הסכם השלום בין ישראל לסעודיה, שארה"ב מנסה לרקוח, יפגע קשות במצרים - גם מבחינת הכבוד". וגם בהכנסות מתעלת סואץ.
גם חמאס לטענתו אינו חלום מצרי, אך "יש עניין עצום למצרים שברצועת עזה יישמר איזשהו כוח שמחבל בישראל".
הראיון פורסם במעריב ב־01.05.2024 בקישור: https://www.maariv.co.il/landedpages/printarticle.aspx?id=1095680#
ערוץ הפודקאסט של דניאל דושי מארח את אלי דקל. בשיחה פורס דקל מקצת מתגליותיו בתחום המעקב אחר המתרחש במצרים. לדבריו, צה"ל והאקדמיה אינם מודעים לפוטנציאל הטמון בחקר מערכות תשתית לצורך גיבוש הערכת המצב הלאומית. דקל מציע שבניין הכוח בצה"ל והיערכותו יעשו משילוב של חקר יכולות היריבים האפשריים תוך ניתוח מעמיק של התשתיות הצבאיות הנבנות כדי לאפשר ליריבים השונים את ביצוע המשימות המוטלות עליהם.
עקב חוסר העומק של מדינת ישראל וחוסר יכולתה לאבד, ולו זמנית, חלקים משטחה. מדינת ישראל צריכה להיות מוכנה לעימות צבאי גם עם מדינות המקיימות אתה יחסי שלום, במיוחד מדינות העמלות ללא הרף בבניית תשתיות צבאיות למלחמה ועסוקות בהתעצמות חסרת פשר.
הראיון פורסם באתר של דניאל דושי תחת השם "סא״ל אלי דקל: חשיפת סודות אמ״ן, צבא מצרים והכוונות הזדוניות של א-סיסי | הפודקאסט של דניאל דושי 81#"
מר אלכס צייטלין, מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על האפשרות שמצרים מתכננת מתקפת פתע על ישראל. בשיחה מובאים הגורמים שעלולים להביא את מצרים לתקוף את ישראל ומנותחים דרכי הפעולה לביצוע המתקפה.
פרטים נוספים על המתרחש במצרים ועל התעצמות צבא מצרים תוכלו למצוא באתר "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
הסופר והעיתונאי חגי הוברמן פרסם בשבועון "מצב הרוח" מאמר בשם: "חצי שנה למלחמה". חציו השני של המאמר – תחת הכותרת "השכם השלום שהתפורר" מוקדש למלאת 45 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים. הטיעון המרכזי של הוברמן הוא שרובו של הנספח הצבאי להסכם השלום הופר על ידי המצרים. בחלק זה של המאמר הוברמן מצטט חלקים מראיון טלפוני שקיים עם אלי דקל.
לפני שש שנים התחלתי לחקור את המתרחש במצרים וגיליתי שמאז 2004 צבא מצרים מרחיב מאוד את התשתית הצבאית בסיני. בשנת 2014, לאחר ימי הטלטלה האזורית ותפיסת השלטון במצרים על ידי עבד אל־פתח א־סיסי, הואצה בניית התשתיות הצבאיות בסיני, ובו בזמן הוחל בתהליך חסר פשר של רכש אמצעי לחימה מתקדמים. תהליך זה הביא את צבא מצרים למקום ה־12 בעוצמתו בעולם ודחק את צה"ל למקום ה־18.
התופעות המדאיגות של התעצמות חסרת הפשר של צבא מצרים והבנייה הנרחבת של תשתיות צבאיות בעיקר בסיני ובחזית התעלה – אינן מעסיקות את הציבור בישראל, לרבות יוצאי צבא בכירים שאיתם שוחחתי.
מכוני המחקר באקדמיה, הפרשנים והעיתונאים – כולל העיתונאים לענייני צבא הניזונים ממערכת הביטחון –מזמרים כמעט כאיש אחד את הקונספציה הזאת:
מצרים, אחרי שקיבלה מישראל את הגרגיר האחרון מאדמת סיני, אין לה שום אינטרס לפגוע בישראל. נהפוך הוא: יחסי האיבה (המכונים בשפה המכובסת "שלום קר") מתחממים, ומצרים מקיימת עם ישראל שיתוף פעולה ביטחוני שכעת אסור לפרסמו.
במאמר שלפניכם אני מביא דברי פרופסור הדבק בקונספציה השקרית. לדעתי, זו הדגמה טובה לדרך הנלוזה שבה התגבשה קונספציית ה"שלום" שלפיה מצרים אינה מעמ
במשדר מיוחד של ערוץ 14 שהתקיים ב12 במרץ זומנו דנו מספר מומחים על ההתפתחויות האחרונות באזורנו. את הדיון הנחה מר עידו טאובר. בדיון השתתף סא"ל (בדימוס) אלי דקל, שנשאל על השפעת מלחמת שמיני עצרת על הכלכלה המצרית. לדברי דקל, מאז שנת 2020 חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של מצרים, ומאז היא נמצאת במסלול המוביל לקראת חדלות פירעון.
מלחמת שמיני עצרת וצמצום השיט בתעלת סואץ (בעקבות הפגיעות של החות'ים) מאיצות תהליך זה. הגורמים העיקריים להרעה במצבה הכלכלי של מצרים הם המיזמים הכלכליים המגלומניים שרובם נכשל, והפניית המשאבים הכבה לצורכי התעצמות צבא מצרים – זאת ללא כל איום ממשי עליה.
הסרטון שלפניכם מביא רק את דברי דקל. בדיון המלא ניתן לצפות בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=XCWV8foh7fI
מר אלכס צייטלין מנהל אתר "באים אל הפרופסורים" קיים סדרת מפגשים בהם הוא ראיין את אלי דקל וד"ר מיכאל ברונשטיין בנושא עבודת המודיעין במטכ"ל. פרק ג' שלפניכם עוסק בשימוש המושכל באיסוף בחקר צבאות סדירים. בהרצאה יש ניתוח היתרונות והמגבלות של מקורות האיסוף העומדים לרשות המחקר במטה הכללי.
פרק יש ניתוח היתרונות והמגבלות של כלל אמצעי האיסוף העומדים כיום לרשות המחקר הצבאי, תוך דגש על מקומו של המודיעין המופק מצילומי אוויר, ותרומתו האפשרית של פן איסופי זה, ברקיחת ה"תבשיל" של הערכת המצב הלאומית. בסוף ההרצאה מתקיים דיון על המודיעין הדרוש לחקר צבאות לא סדירים, וכן על הסכנה בזניחת המחקר של צבאות סדירים מתוך הערכה שגויה שתם עידן ה"מלחמות הגדולות".
במרץ 2024 נערך תמלול של ההרצאה, והוא מובא להלן:
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ג' שלפניכם מתאר את עבודת המודיעין הממושכת שאפשרה את הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים. זאת לעומת הדשדוש של כוחותינו במלחמת שמיני עצרת-אוקטובר 2023. לדעת דקל המודיעין מאז מלחמת ששת הימים לא משקיע מספיק משאבים כדי לחפש דרכים שיאפשרו לצה"ל לנצח במהירות את אויבי מדינת ישראל, ועסוק יתר על המידה בבעיות עולמיות כגון אקלים.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ב' שלפניכם מתאר בקצרה את פרשת "רותם" שהתרחשה בשנות הששים של המאה הקודמת. בפרשה זו הוכה המודיעין בישראל בתדהמה, כאשר גיחה שצבא מצרים נערך בסיני. בעקבות זאת העצים חיל המודיעין את יחידת האזנה המרכזית. בשיחה מנתח דקל את המשמעויות ההרסניות של החלטה זו.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר זה
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק א' שלפניכם מתאר בקצרה כיצד נבנה חיל המודיעין וכיצד המודיעין מרבה לעסוק בנושאים אסטרטגיים חובקי עולם אך למעשה לרמטכ"ל אין קצין מודיעין שכל דאגותיו הן לסייע לו לנצח במלחמה (תנו לצה"ל לנצח).
ההחלטה להפוך את ראש אגף המודיעין "למעריך הלאומי" גורמת זה שנים רבות לכך שהמודיעין במטכ"ל עוסק אולי בדברים הרי גורל כמו אקלים ושוויון לנשים אך ממעיט לעסוק בחיפוש דרכים שיאפשרו לצה"ל להכריע את אויבי המדינה בתחכום ובמהירות.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
