מרדכי אשכנזי נולד בשנת 1947 למשפחה קשת יום בשכונת שפירא שבדרום תל־אביב. בהיות משפחתו שומרת על מקצת מהמנהגים המסורתיים, הוא נשלח לבית הספר הממלכתי דתי תחכמוני. בתקופה ההיא ניתן היה להגדיר רק את מורי בית הספר כדתיים, ואילו מרבית התלמידים באו מבתים מסורתיים הדומים לביתו של מרדכי; בתים שבהם המנהגים ומצוות הדת היהודית נשמרו למחצה לשליש ולרביע. רק מיעוט מהתלמידים הגיע מבתים שניתן היום להגדירם כאורתודוקסים, ולעומתם היה גם מיעוט תלמידים שהגיע מבתים חילוניים ממש – בתים שההורים חשבו שלא יזיק לבנם ללמוד קצת "יידישקייט" וזאת, כמובן, מבלי להתחייב לקיום מצוות בסיסיות כגון כשרות ושבת.

המאפיין העיקרי של תלמידי בית ספר זה היה, שהם באו ממשפחות המתקשות להביא פת לחם לבני הבית. ולכן, לרוב המכריע של ההורים, שהיו עסוקים בטרדות היום, לא היה פנאי להקדיש לחינוך ילדיהם, ואחרי שעות הלימודים בבתי הספר בילו מרבית התלמידים את זמנם עם חבריהם בשכונת מגוריהם. גם אווירה זו של חיים "בחבורת נערי השכונה" לא תרמה לחיזוק הקיום של מצוות הדת, והרוב המכריע של תלמידי בית ספר זה השילו את הכיפה מעל ראשיהם לאחר סיום לימודיהם. כמובן שהיו גם תלמידים לא מעטים שעשו זאת כבר בצאתם משערי בית הספר. למען האמת רוב המורים השלימו עם התופעה ולא התאמצו להשפיע על התלמידים שיקפידו יותר על קיום נוהגי הדת ומצוותיה. 

מרדכי, יחד עם מיעוט קטן מחבריו בשכונה, בילו את שעות הפנאי שלהם בתנועות הנוער. רוב התלמידים בילו את השבתות בשוטטות ובצפייה במשחקי הכדורגל שנערכו במגרש באסה, המכונה כיום בלומפילד, וגם אותם מעטים שבכל זאת הלכו לתנועת נוער, הרי שעם סיום לימודיהם בבית הספר היסודי החלו לנשור מהן. למעשה רק אחד מבני כיתתו של מרדכי נשאר בתנועת הנוער על לצאתם "להגשמה" בקיבוץ במסגרת הנח"ל.

מרדכי שרד בתנועת הנוער עד לכיתה השישית, ואז, עקב חיזוריו אחרי נערה מהשכונה, עזב את התנועה והצטרך למה שהיה קרוי אז "חברה סלונית". כלומר, הנערים ונערות היו נפגשים באחד מבתי החברים, רוקדים ריקודים סלוניים, ומנסים את כוחם בחיזורים ובמעשי משובת נעורים שלא תמיד התאימו לחוק היבש של מדינת ישראל. מרדכי, שנמשך מאוד לחיי החבורה, צמצם אט אט את שמירת המצוות ונוהגי הדת שקיים עד אז (כמו מרבית חבריו, גם בבני עקיבא הוא לא היה צדיק גדול), אבל על כמה מאפיינים של אדם שומר מסורת הוא הצליח לשמור. מבין הדברים שהקפיד על שמירתם היו חבישת כיפה ואי נסיעה בשבת. מפאת כבודו של מרדכי לא נמנה כאן את מצוות הדת שהוא לא קיים, הן משום תאוות ליבו והן משום שבלימודיו ובמשפחתו הוא אפילו לא שמע על מצוות אלה.

עם גיוסו לצה"ל הוא הוצב באחד מענפי המחקר שבמחלקת מחקר באמ"ן. שהייה בלב תל-אביב, במחנה צבאי המקדש את שעות העבודה 08 – 17, ואחר כך כולם הולכים לבתיהם, אינם מציבים אתגרים ופיתויים לחייל דתי כמו לזה המשרת במחנה "קרבי" שבו החיילים יוצאים לביתם רק לעיתים רחוקות. לאור מיעוט המצוות שמרדכי שמר עליהן הוא לא התקשה לשרת בקריה. לפניו עמדו רק שלוש בעיות: 

הראשונה, מדי פעם הוא נדרש לחלל את השבת בתואנה שהדברים קשורים בפעילות מבצעית שאינה סובלת דיחוי, מה שמכונה בהכללה "פיקוח נפש". מרדכי שהיה בעת ההיא בחור תמים, חילל שבתות הרבה, מבלי לחקור ממש עד כמה הייתה הפעילות שביצע חשובה ולא סובלת דיחוי, מה עוד שמרבית העבודות שנדרש לבצע היו תחת המעטה הכבד של סודיות שאמ"ן נוהג להתעטף בה. גם אם היה מנסה לשאול "מה העבודה הזאת לנו?" היה נענה, כי העבודה חשובה וסודית ואנו איננו מפרטים בפני כל אדם זוטר מהי תכליתה. רק כשבגר הבין, שחילול חלק מהשבתות נעשה רק כי למפקדיו היה נוח, מטעמים שונים, לקיים דיון דווקא ביום ראשון, ולכן היה צורך להכין נתונים ולחלל את השבת כדי להתכונן לאותו דיון שלמען האמת לא היה חשוב בכלל ולא תמיד היה כה דחוף.

הבעיה השנייה ממנה סבל לעיתים מזומנות הייתה הארוחות בשבת. בהיותו חייל, הוא היה מחויב כמובן בביצוע שמירות, ובהן לעיתים מזומנות גם שמירה בשבת. השמירה שביצע הייתה במתקן מסווג שאותו הוא אבטח מבפנים למשך כל השבת. הוא היה רשאי לישון במקום, ובלבד שלא יעזבנו ולו גם לרגע. על פי הנוהל, בעת הארוחות היה הקצין התורן באמ"ן אמור לשלוח למתקן איש מטעמו על מנת שיחליף את השומר במשמרתו, כדי שזה יוכל ללכת לחדר האוכל. כאשר קיבל מרדכי "שמירת שבת" הוא היה מתקשר לקצין התורן בערב שבת, מזכיר לו את נושא החלפתו בעת הארוחות, ומסביר לו כי הוא חייל דתי שעבור ארוחה לא יחלל שבת, ולפיכך הוא לא יוכל להזכיר לקצין התורן כשיגיע המועד. לכן הוא מבקש שהקצין התורן ירשום זאת לפניו. מרבית הקצינים התורנים לא היו דתיים, ומשאלתו של החייל האלמוני נשכחה. כך נותר מרדכי ללא ארוחה. למוחרת, כשהיה מנסה להתלונן, היה נענה: "אז למה לא טלפנת להזכיר לקצין התורן?" – לך תסביר לחילוני שלשוחח בטלפון הוא חילול שבת. לאחר מספר פעמים, כשמרדכי הבין כי זו המערכת שבא הוא פועל, לפני כל תורנות הוא היה מצטייד באוכל שבישלה אימו, ובא לציון גואל...

הבעיה השלישית שליוותה אותו לכל אורך שירותו הייתה התבטאויות גסות נגד הציבור הדתי, עד כדי קריאות להשמדתו או לפחות לגרשו אל מחוץ לגבולות המדינה. מילא, כאשר דברי השטנה מגיעים מחבריך לשירות; שם ניתן להשיב במענה לשון. אבל מה יכול לעשות חייל זוטר כאשר מפיח אמרי השפר הוא קצין, האומר למקרא ידיעה כלשהי בעיתון כי צריך לשרוף את כל הדתיים האלה...

כמובן לא כל ההתבטאויות דורשות להשמיד את הציבור הדתי. יש התבטאויות שרק מדרגות ציבור זה ברמת התפתחות שכלית ירודה, ודבקות במנהגים פגניים של ריקודים ונענועים עם עצי דקל, תוך השמעת מילות תקווה שבקרוב בימינו ייבנה המקדש, ונוכל לחדש את הנוהגים הברבריים של הקרבת בעלי חיים כדי שדמם יכפר על חטאינו. כל מיני עבדים שעלו למלוכה, אחרי קורס קצר בן מספר חודשים בבית הספר לקצינים, חושבים כי עתה יוכלו לתת דרור ללשונם ולהפיץ את דברי הבורות והשטנה שלהם בפני כל חייל המזדמן להם. להלן נביא כמה סיפורים שאילולי ספר זה היה ספר דמיוני, הייתי נשבע כי הם אכן התרחשו.

מייד עם הכרזת הפסקת האש, שלאחר מלחמת יום הכיפורים, הוחלט שחיל המודיעין יתעד את השטחים שנכבשו בגדה המערבית של תעלת סואץ, אזור המכונה "ארץ גושן". בעקבות החלטה זו יצאו מספר אנשי מודיעין מפיקוד דרום והקימו מרכז סיור. הם התמקמו במחנה סמוך לשדה התעופה פאיד, משם יצאו לתעד את השטח, וחזרו אליו לארוחה ולשינה בסיום שעות האור.

במחלקת מחקר חשבו כי חשוב שקציני המחלקה יסיירו גם הם בשטחים שנכבשו במערב התעלה, וייראו במו עיניהם את מכונת המלחמה שבנה הצבא המצרי לקראת צליחתו את התעלה. בתיאום עם מחלקת המודיעין בפיקוד דרום הוחלט שקצינים ממחלקת מחקר יתלוו לצוותי המחקר של הפיקוד. מרדכי, ששימש בעת ההיא כקצין מחקר זוטר, זכה להימנות על אותם מאושרים שירדו להצטרף לסיירת של פיקוד דרום בשדה התעופה הכבוש פאיד.  

כאשר הגיע מרדכי למקום התברר לו שבמטבח שהוקם לא שמרו על כללי הכשרות; למשל הפרדה בין בשר לחלב. יתרה מזו, כדי להעשיר את מוצרי המטבח הצבאי, צדו החיילים בעלי חיים שונים כגון תרנגולות ואווזים שהוגשו בחדר האוכל ללא שחיטה, כמובן. מרדכי פנה לקצין המופקד על המקום ובקשו שישאיר כמה כלים כשרים למי שנושא הכשרות חשוב לו. התשובה שקיבל הייתה כי אנו נמצאים במצב מלחמה, וזה לא הזמן לעסוק בזוטות אלה. לכאורה מרדכי היה יכול לאכול מנות קרב – דא עקא שקיומו של מטבח ביחידה צבאית אינו מאפשר לקבל מזון במנות קרב. מכיוון שלמרדכי לא היו קשרים מתאימים עם אפסנאים למיניהם, הוא לא הצליח לארגן לעצמו אפילו שאריות ממנות קרב, כך שהתקיים באותם ימים משאריות מזון שונות שמצא במחסן המטבח. 

למזלו, בין אנשי המילואים היה בחור, בוטנאי במקצועו שידע לזהות צמחי מאכל. במסגרת סיוריו קטף עבור מרדכי צמחים שונים שעזרו לו לתבל את מזונו הדל. מה שכאב למרדכי בעיקר, זה לא היעדר הברווזים הצלויים מצלחתו; מה שכאב לו זה חוסר החברות וההתחשבות של אנשים, שלא היו מוכנים להקדיש כמה צלחות לטובת חברם לשירות. 

לאחר מספר ימים של שותפות בין מחלקת מחקר ובין פיקוד דרום, שלא הייתה מוצלחת לא רק מהבחינה הקולינרית, הוחלט שמחלקת מחקר תקים מרכז סיור עצמאי. מטה הסיור של מחלקת מחקר "התלבש" על אחת הוילות של שיכון הטייסים של שדה תעופה פאיד. מכיוון שהצוות היה קטן מכדי לקיים מטבח, קיבל הצוות אספקה של מנות קרב.  

אמנם רעבים הם לא יצאו ממלחמה זו, אך נותר להם טעם רע בפה מההתנהגות הלא חברית של קציני מודיעין פיקוד דרום. מאוחר יותר שמע מיכאל מחברים מיחידות רבות נוספות, שהתופעה הזו הייתה גם נחלתן. 

למרות הקשיים בשמירת אורח חיים דתי בצה"ל, המשיך מרדכי בשירות בצבא הקבע, ובאוקטובר 1977, כחלק מהכשרתו לקראת קידומו לדרגת סא"ל, הוא נשלח לקורס קציני מטה (פו"מ), שנערך בבית הספר לפיקוד ולמטה. זהו מוסד הדרכה ותיק, שמערכי השיעורים שלו סדורים והוא מצליח בדרך כלל לעמוד בתוכנית ההדרכה הבסיסית, כפי שהיא נמסרת לחניכים בראשית הקורס.

שיטת ההדרכה הייתה נושאית: לקחו נושא כגון הגנה או התקפה או מודיעין ולימדו אותו במרוכז במשך מספר ימים. חילקו לחניכים ספרי הדרכה שאותם הם היו צריכים לשנן לפני לימוד הנושא, וכדי לוודא שהחניכים ילמדו את החומר, נפתח כל שיעור בבוחן על ספרות ההדרכה. לאחר מכן ניתנו הרצאות בנושא ע"י מדריכים או מרצים אורחים המומחים לנושא. בסיום ניתן תרגיל מקיף שנמשך לעיתים על פני מספר ימים.

מרדכי, בהיותו איש מודיעין בעל ותק וניסיון בעבודת מטה, לא נתקל בקשיים מיוחדים בקורס, מה עוד שאותם קורסים נלמדו מזה שנים, ובית הספר לא הקפיד לשנות את הבחנים לעיתים מזומנות. מי שרצה בכך יכול היה להשיג ללא קושי פתרונות של תרגילים משנים קודמות ולעבור את הקורס בנעימים...

מדי יום ששי התקיים מפגש בין המדריך הצוותי לחניכים, ובו סוכמו הלקחים ולובנו בעיות מהחומר שנלמד בשבוע שחלף, וכמו כן ניתן תדרוך לקראת הצפוי בשבוע שלאחריו. 

באחד מימי השישי, מסר המדריך, אל"מ שלמה ששון, כי חל שינוי בתוכנית הלימודים שנמסרה לחניכים בעת הגעתם לקורס, וכי השבוע הבא יוקדש לנושא "השלישות הקרבית". לצורך כך על החניכים ללמוד שני ספרים בנושא במשך השבת, וביום ראשון בבוקר יתקיים עליהם מבחן.  

מבט חטוף בעובי הספרים לימד את מרדכי שאי אפשר יהיה להספיק ללומדם במוצאי שבת, וכי על מנת להצליח בבוחן יהיה עליו ללמוד אותם בשבת. מרדכי ביקש את רשות הדיבור, ואמר שאינו נוהג ללמוד בשבת לימודי חול מכל סוג, וודאי שלא ללמוד נושא כמו "השלישות הקרבית", שעצם העיסוק בו עלול לפגוע בעונג השבת שלו... 

  

שלמה המדריך ענה לו שזו בעיה פרטית שלו, והוא אינו רוצה לעסוק בכך, ולכן בתום יום הלימודים על מרדכי להתייצב בפני מפקד הקורס, אל"מ עמוס מורדי, והוא יבדוק מה ניתן לעשות. מרדכי עשה כמצוות מדריכו, והתייצב במשרדו של מפקד הקורס, הסביר לו את הבעיה וביקש שיערוך שינוי בתוכנית, והציע שהמבחן יידחה ליום שני, כך שיהיה מספיק זמן ללמוד את הנושא מבלי לחלל את השבת. עמוס ענה לו שאין אפשרות לשנות את מערך השיעורים, אבל מכיוון שהוא מבין שיש למרדכי בעיה, הוא מוכן לפטור אותו מבחינה זו.

מרדכי ענה לו שהוא אינו חייל בצבאו של הקיסר פראנץ יוסף, שהעניק ברוב טובו הטבות שונות לחייליו היהודים. כחייל בצבא היהודים הוא אינו רוצה לקבל טובות. אם לצה"ל חשוב שקציניו יידעו את נושא השלישות, מן הראוי שיקדישו להם זמן מתאים ללימוד הנושא, וכי אין לו חפץ בפטורים. מרדכי הוסיף ואמר, כי קביעת מועד המבחן ליום ראשון בבוקר תגרום לחילול שבת המוני של כל חבריו לקורס, עובדה העומדת בניגוד לקביעה שצה"ל אינו מתאמן בשבת. מורדי פסק כי המבחן יתקיים במועד, ובשל עקשנותו (של מרדכי) הוא חוזר בו מהצעתו הנדיבה לקבלת פטור. לפיכך, מרדכי ישתתף כמו כולם במבחן ביום א. עמוס סיים את דבריו באיום כי אם מרדכי לא ישתתף במבחן הוא יישא בכל התוצאות.  

בצאתו ממשרדו של עמוס, פגש מרדכי את אל"מ חנן זיו ששימש כמדריך בפו"ם. מרדכי שהכיר את חנן בירכו לשלום וזיו שאל אותו מה הוא עושה באזור המשרדים של מפקדת פו"ם, והאם הסתבך במשהו. מרדכי ענה לו שתודה לאל עדיין הוא לא הסתבך, וכי הוא נמצא כאן על מנת למנוע הסתבכות בעתיד. תוך כדי שיחתם יצא עמוס מחדרו וחנן שאל אותו מה עשה אצלו מרדכי. עמוס השיב שהחניך מנסה לדחות מועד של מבחן משיקולים דתיים.

חנן אמר לעמוס, אך דבריו כוונו לאוזני מרדכי: "בשביל הדתיים האלה, לא נשנה את סדרי בית הספר. אם זה לא מתאים להם, מצידי שלא יתגייסו לקבע. הם צריכים להבין שהם לא יכתיבו לנו מה וכיצד לנהוג בצבא..". 

לאור דברים אלה החליט מרדכי לבקש סיוע מהרב הצבאי הראשי לשעבר, האלוף אברהם הר נוף. מרדכי ידע שהוא משמש כמדריך במכללה לביטחון לאומי הסמוכה לפו"ם. הרב יעץ לו "להסתדר בכוחות עצמו". מרדכי, עם כל הכבוד לרבנות בכלל ולרבנות הצבאית בפרט, חש אכזבה כי לא חשב שזו תשובה הולמת מרב בישראל: "להסתדר". מרדכי, שכיבד רבנים, ראה בתפקיד הרב את ממשיכו של תפקיד הנביא שבטל עם חורבן הבית הראשון; מעין שילוב של מורה המלמד את העם את הדרך שבה ילכו, ולוחם הנלחם על צדקת הדרך ומוכן להקריב עצמו למען הגשמת משימה זו. נביאי ישראל בעבר, כגון משה ושמואל, לא היססו לאחוז בחרב במלחמתם על אמונתם. גם בדורות שלאחר הנביאים עמדו הרבנים בחוד החנית במאבק של העם עם השלטון שניסה לפגוע בקיום המצוות. רב, הממלמל מדרשים והמלטף את ראשי העם הריקים והפוחזים, הוא "רב מטעם" שאינו ממלא את ייעודו. בעת הקמת צה"ל עמד בראש הרבנות הצבאית הרב שלמה גורן, שדאג לכך שהחוק הצבאי יאפשר לחייל הדתי לבצע כל תפקיד בצבא. חקיקה זו מחייבת את הצבא, בין השאר, לקיים מטבח כשר גם אם אין אף חייל הדורש זאת. היו בעבר יחידות ללא חיילים דתיים,[1] והקביעה שצה"ל כולו פתוח בפני החיילים הדתיים גרמה לכך שכיום משרתים ביחידות אלה חיילים דתיים רבים. התשובה שמרדכי קיבל מהרב הצבאי החזירה את הגלגל אחורנית לתקופות אפלות, שבהן יהודי היה צריך "להסתדר" כדי לשרוד.

עקב נסיבות שאינן תלויות במאבקו של מרדכי, נדחה בסופו של דבר המבחן, כך שמרדכי לא נדרש להתעמת עם מפקדת הקורס, ולהעמיד אותה במצב שבו חניך מסרב להשתתף במבחן מטעמי דת ומצפון. מכיוון שלמרדכי לא היו בעיות אחרות בקורס, הוא סיים אותו בציון ב+, ציון הקרוב לחניך מצטיין. 

אחרי שמרדכי סיים את חוק לימודיו בפו"ם, הוא קודם לדרגת סא"ל והוצב לשרת כראש ענף בחטיבת המחקר באגף המודיעין. באחת השבתות הוא קיבל שיחת טלפון ממזכירות הלשכה של ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ונאמר לו שעליו להגיע לדיון שיתקיים בשעה 12 בלשכת המפקד. מאחר שהשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, והייתה אפשרות טכנית לצעוד רגלית מביתו לקריה בתל אביב, שאל מרדכי אם הוא צריך להגיע עם רכבו הצמוד. מטרת השאלה הייתה לברר אם צריך לגייס קצינים וחיילים נוספים לביצוע המשימה ואז כמובן הרכב נדרש, או שרוצים רק את השתתפותו האישית בלבד. הפקידה הבטיחה לברר את העניין, ואחר זמן מה היא טלפנה ואמרה למרדכי שעליו להגיע עם רכבו. מעצם העובדה כי נדרש לחלל את השבת הסיק מרדכי שכנראה יש דברים בגו.

בשעה היעודה הגיע מרדכי ללשכת המפקד ומצא בה כמעט את כל ראשי הענפים בחטיבת המחקר; שניים מתוכם דתיים מוצהרים החובשים כיפה, ועוד מספר קצינים ששמרו על אורח חיים מסורתי, ולא נהגו לחלל את השבת בפרהסיה, למרות שלא חבשו כיפה לראשם. 

מפקד חטיבת המחקר פתח את הכינוס בהכרזה, כי ראש אמ"ן אמור לצאת לחו"ל ביום שלישי למפגש שגרתי עם סוכנות מודיעין של מדינה ידידותית, ואנו נדרשים להכין צי"ח (ציון ידיעות חשובות) איסופי. במילים אחרות עלינו לסייע בהצלחת המפגש של ראש אמ"ן. 

מרדכי ביקש את רשות הדיבור ואמר, כי גם אם ראש אמ"ן היה נוסע היום, יום שבת, לפגישה, צי"ח איסופי לקראת הפגישה אינו נושא מספיק חשוב דיו כדי לחלל עליו את השבת.[2] מה גם שלפנינו שלושה ימים להכנה הצי"ח – מלאכה שניתן לסיימה בחצי שעת עבודה... מרדכי הודיע למפקדו שאין בכוונתו להכין את הצי"ח בשבת ועזב את הדיון בחרי אף. מרדכי ציפה שלפחות סגני האלופים הדתיים, אם לא גם יתר החברים ינהגו כמוהו, אך לצערו, אף לא אחד מהם קם. לאחר מכן נפגש מרדכי עם אחד מהם, שטפח על שכמו ואמר: "כל הכבוד שאתה לא מוכן להתכופף. לי אין את הכוח לכך". במוצאי שבת ביצע מרדכי את המשימה, וזו לא ארכה יותר ממחצית השעה. סביר להניח כי גם יתר ראשי הענפים לא הקדישו לכך זמן רב יותר.

מכיוון שתופעה זו של זימון דיונים עקב גחמות של קצינים בכירים, או עבודות אחרות הדורשות חילול שבת המוני, מתרחשת לעיתים מזומנות, החליט מרדכי להעלות את הנושא בפני הרב הצבאי הראשי. זה קיבל את מרדכי לפגישה, שמע את אשר בפיו ולא יסף...

לאחר מספר ימים זומן מרדכי ללשכת מפקדו, אשר שאל אותו אם התלונן עליו בפני הרב הצבאי הראשי. מרדכי ענה שאין כאן עניין אישי, אך צה"ל צריך להפנים את הקביעה כי זהו צבא היהודים, וחילול שבת מותר בו אך ורק במקרה של פיקוח נפש מובהק. מרדכי הוסיף ואמר שדרגתו ותפקידו של נותן ההוראה, גם אם הוא אלוף וגם אם הוא ראש אמ"ן, אינה נמצאת במערכת השיקולים שלו, והשיקול היחיד בהחלטה לחלל את השבת הוא הצורך בהצלת חיים. בזה הסתיימה השיחה ונסגרה הפרשה.  

[1] כגון "סיירת מטכ"ל" שהחייל הדתי היחיד ששירת בה בעבר היה משגיח הכשרות...

[2] לשירותי המודיעין שעימם ניפגש ראמ"ן אין בהכרח תשובה לשאלות, וניסיון החיים מראה שגם אם יש להם תשובות הם אינם ממהרים כלל לחלוק עימנו את המידע שברשות