Blog Layout
התעצמות צבא מצרים אינה קשורה לבניית הסכר באתיופיה
אלי דקל-דליצקי
פורסם מאי 2018. עדכון חלקי דצמבר 2019
הקדמה
בשנתיים האחרונות פרסמתי עשרות כתבות העוסקות בצבא מצרים. מהכתבות עולה בבירור, כי צבא מצרים מתעצם ובונה תשתית צבאיות בקצב מואץ. מאליה עולה השאלה: "מה העבודה הזו לכם?". כלומר מדוע מדינה עניה, המתקשה לכלכל את תושביה, מקדישה מיליארדי דולרים (מעבר לסיוע הצבאי של ארה"ב בסך של 1.3 מיליארד דולר) להתחמשות ולבניית תשתיות צבאיות.
יש לזכור, כי שהרוב המכריע של הנתונים בדבר ההתחמשות ובניית התשתית מבוסס על מקורות אמינים, שעיקרם ניתוח צילומי לוויין. לעומת זאת ניתוח הגורמים, שהניעו את המצרים לפעילות הצבאית המואצת, מבוסס רובו ככולו על השערות וניתוח לוגי. לכן כל מה שיפורסם להלן הוא בערבון מוגבל ונתון להטיות התפיסתיות של הח"מ.
הניתוח, שיעשה בפרק זה, ינסה לשלול את ה"תרוץ", לפיו בניית סכר הרנסנס על הנילוס הכחול באתיופיה, מסכנת את מקור חיותה של מצרים, ולפיכך מצרים בונה יכולות צבאיות כדי למנוע זאת.
רקע היסטורי
הסכמי חלוקת מימי הנילוס (מתוך ויקיפדיה)
תשע מדינות שוכנות באגן ההיקוות של הנילוס ולאורכו: מצרים וסודאן במורד הנהר, אתיופיה, קניה, אוגנדה, רפובליקת קונגו הדמוקרטית, רואנדה, טנזניה ובורונדי במעלה הנהר. בהתאם להסכם, שנחתם ב1929 - בין בריטניה לבין מצרים, כאשר שלטו הבריטים באזור, נקבע כי מתוך 85 מיליארד המטרים המעוקבים הזורמים בממוצע בנילוס מדי שנה, תהייה מכסתה של מצרים תהיה 48 מיליארד מע"ק וזו של סודאן 4 מיליארד מע"ק. על פי ההסכם, ניתנה למצרים שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו ונאסר על המדינות השוכנות על גדותיו לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו אשר יפגעו במכסתה של מצרים. למצרים ניתנה הזכות לקיים בדיקות שוטפות לכל אורכו של הנהר כדי להבטיח את ביצוע ההסכם ככתבו וכלשונו. בשנת 1959 חתמו מצרים וסודאן על תוספת להסכם משנת 1929, המגדיל את מכסות שתי המדינות: על פי "חלוקת השלל" המחודשת, קיבלה מצרים 55.5 מיליארד מטרים מעוקבים וסודאן - 18.5 מיליארד, דהיינו 87% ממי הנהר.
החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החלו מדינות אפריקה שיצאו לעצמאות, לדרוש את שינוי ההסכם של 1929, כדי להתאימו לצרכיהן שהלכו וגדלו. הן טענו, כי ההסכמים, שנחתמו בתקופה הקולוניאלית, אינם הוגנים ולא נתנו ביטוי ראלי לאינטרסים שלהם. זאת בנוסף לגידולה של האוכלוסייה וצרכיה למי שתייה, פיתוח החקלאיות והתעשייה.
ב-14 במאי 2010 חתמו אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, קניה, קונגו, רואנדה ובורונדי על הסכם חדש של חלוקת מי נהר הנילוס. ההסכם נחתם באוגנדה , וזאת חרף התנגדותן של מצרים וסודאן, הצרכניות העיקריות של מימיו.
עבודות פיתוח חקלאי רחבות היקף במצרים
מאז ראשית הקמת הסכר הגבוה באסואן בשנת 1960, החלה מצרים לפתח שורה של מיזמי ענק להפרחת המדבר. מביניהם: "מודריית אל תחריר" – הרחבת השטחים החקלאיים במדבר המערבי ממערב לזרוע הרוזטה של הנילוס, פיתוח "ארץ גושן" – הרחבת השטחים החקלאיים ויבוש הביצות שממזרח לזרוע הדמייטה של הנילוס. מיזמים אלה מגדילים בעשרות אחוזים
את השטחים המעובדים של מצרים
לאחר תום מלחמת יום הכיפורים יצאה מצרים בתוכנית ענקית להפרחת מערב סיני. החלק הראשון היה למעשה חידוש פרויקט "החווה הסינית", שנקטעה בעקבות מלחמת ששת הימים, ופרויקט חדש נוסף לייבוש אגם מנזלה וכריית תעלת השקיה מאזור קנטרה לעבר אל עריש. במקביל לכך החלה מצרים להרחיב את השטחים החקלאיים שלאורך עמק הנילוס באמצעות שאיבת מי הנהר לעבר הגדות (עד אז כל ההשקיה המצרים הייתה מבוססת על כוח הכבידה, גרביטציה, בלבד). במרכז עבודות הפיתוח של עמק הנילוס עומד פרויקט "תושכא". פרויקט זה מתוכנן לשאוב מאגם נאצר ½2 מילון מע"ק ליום, כדי להשקות שטח של 2.2 מיליון דונם במדבר סהרה. מיזם זה ומיזמי השקיית של גדות עמק הנילוס, מתאפשרים תודות לחשמל הזול המופק בסכר אסואן.
בשנת 2016 הכריזה מצרים על "מגה פרויקטים של פיתוח במצרים". מבין תכניות הפיתוח השאפתניות לפיתוח תחומים שונים במצרים, יש גם מספר ניכר של עבודות פיתוח חקלאי להרחבת השטחים החקלאיים באזורים שונים. במיליוני דונמים נוספים.
לצערי, לא מצאתי נתונים אמינים על צריכת מי הנילוס במצרים כיום, אבל אין לי ספק, ששפע תוכניות הפיתוח החקלאי במצרים מקרבות את מצרים לניצול מלוא כמות המים, שניכסה לעצמה (עם סודאן בשנת 1959). עקב העדר מיזמי פיתוח חקלאי משמעותי של יתר מדינות אפריקה, השוכנות לאורך הנילוס, אני לא אתפלא לשמוע, כי כבר היום מצרים, צורכת כמות מים מעבר למה שהקוצב לה על ידי הבריטים לפני 89 שנה.
מספר פרטים על "סכר הרנסנס (סכר התחייה)" הנבנה באתיופיה
בשנת 2010 החלה אתיופיה בתכנון סכר על אפיק נהר הנילוס הכחול על מנת להקים תחנת כוח הידרואלקטרית בהספק של 6,000 MW. הנילוס הכחול הוא מקור המים העיקרי (85%) של נהר הנילוס המהווה את מקור חיותה של מצרים. בשנת 2011 הכריזה אתיופיה שהיא מתחילה בהקמת הסכר. מאז מנהלת מצרים מאבק דיפלומטי לסיכול המיזם, אך ללא הצלחה. נכון לתאריך 31/12/2016 (ראה צילום לוויין להלן ) טרם הושלמו העבודות בסכר. כדי להפיק את מלוא הספק החשמל המתוכנן, ייצור רום המים בסכר אגם בנפח של כ- 74 מיליארד מע"ק.
לאחר תום מילוי האגם במעלה הסכר (לאחרונה הסתיימה בניית הסכר והאתיופים החלו במילוי האגם-ראו צילום להלן), יזרמו מי הנהר לסודן ולמצרים כבעבר (בשלב זה אין לאתיופיה תוכניות לניצול המים לצרכי חקלאות). גם אם נניח את ההנחה, הבלתי מתקבלת על הדעת, שאתיופיה תסגור הרמטית את שערי הסכר עד מלאות האגם עד תומו, גם אז יהיה הנזק לחקלאות במצרים מזערי.
הסיבה לכך נעוצה בסכר הגבוה באסואן, היוצר את אגם נאצר, שהוא בנפח 169 מילארד מע"ק. מימי אגם נאצר יכולים לספק את תצרוכת המים במצרים, בעת שאגם סכר הרנסנס יתמלא. בתקופה שמצרים תאלץ להשתמש ברזרבת המים האגורה באגם נאצר' תפחת כמות החשמל המיוצרת בתחנת הכוח ההידרו אלקטרית אשר בסכר הגבוה באסואן. תחנת כוח זו מסוגלת לייצר, כאשר רום האגם נמצא בשיאו, MW 2,000 .
נתוני יסוד על צבא אתיופיה (ממקורות גלויים)
כוחות ההגנה של אתיופיה
Ethiopian National Defense Forces (ENDF)
נתונים כללים [1]
אוכלוסיית אתיופיה - 105.35 מיליון.
פוטנציאל גיוס תיאורטי - 40 מיליון.
מתאימים לשירות ביטחוני - 24.8 מיליון.
שנתון ממוצע - 1.95 מיליון.
מדד עולמי לחוסן ביטחוני [2] - 51 (מצרים - 12, ישראל - 16).
צבא סדיר - 162,000. השירות בכוחות הביטחון האתיופיים הוא התנדבותי. אין באתיופיה שרות צבאי חובה. (מצרים - 438,500, ישראל 176,500).
צבא מילואים - אין. בעיתות חירום, במלחמות נגד אריתריאה וסומליה גויסו 140,000 איש נוספים לצבא הסדיר ומספר המשרתים אז, עמד על 300,000. (מצרים - 479,000, ישראל - 465,000).
כוחות עזר פרה צבאיים - אין. (מצרים - 397,000, ישראל 32,000).
תקציב צבאי שנתי - 340 מיליון $. לשם השוואה התקציב הצבאי של מצרים - 8.5 מיליארד $, (נתון זה מבוסס על פרסום במקורות גלויים. אני סבור שהתקציב של מצרים גבוה יותר. א.ד) ותקציבה של ישראל - 20 מיליארד $.
כיום, לאתיופיה אין חיל ים.
צבא אתיופיה מאורגן ב-5 פיקודים מרחביים ופיקוד נוסף לוגיסטי ומונה [3]:
הצבא מונה סה"כ 31 דיביזיות, מהן: 21 דיביזיות חי"ר, לצידן 3 דיביזיות הרריות, 5 ממוכנות ו-2 מוטסות (כמות הדיביזיות אינה עולה בקנה אחד עם סה"כ המשרתים הצבא ועם תקציב הביטחון הזעום. אני משער שמדובר במסגרות הקטנות בצורה משמעותית ממה שמוכר לנו בצבא מצרים. א.ד.). הסד"כ כולל:
32 גדודי טנקים.
40 גדודי ארטילריה.
12 גדודי הגנה אווירית.
8 חטיבות/אגדי קומנדו.
ניסיון קרבי
בשני העשורים החולפים ניהל הצבא האתיופי מספר מערכות גדולות:
בשנים 2000-1998 נגד החבל הפורש, אריתריאה. לצורך מהלך צבאי הוגדל הצבא ל-300,000 איש.
2009-2006 נגד סומליה, בסיוע כוחות נוספים רבים (מאוגנדה, בורונדי, קניה, ג'יבוטי, סיירה לאון, כוחות משלוח בינלאומיים).
בשנים 2008-1995 צבא אתיופיה ניהל קרבות נגד כוחות מורדים בארצו, בחבל אוגדן, גבול סומליה.
2012-2011 נגד כוחות גרילה שפלשו מסומליה.
בסוף שנת 2017, דיווח מקור מהמפרץ הפרסי ("אל-שרק") על כך ש: "מצרים, בתיאום עם איחוד האמירויות הערביות, הציבו כוחות בסאווה (SAWA), אריתריאה. הכוחות חמושים בטכנולוגיה מודרנית וכלי רכב משוריינים כבדים".[4]
הסיבה לפריסה, לכאורה, של הכוחות המצריים אינה ברורה, אך דיווחים של סוכנות ידיעות MEMO פירשו: "הנוכחות הצבאית באריתריאה עשויה להיות תגובה לסודאן, המאפשרת לטורקיה להקים בסיס ימי בסואקין איילנד (SUAKIN ISLAND, עיר נמל מרוחקת כ-60 ק"מ דרומה לפורט סודאן), באופן זמני, כחלק ממדיניות אירופית רחבה יותר של מעורבות באפריקה".
מקור צבאי מצרי הכחיש כי יש תוכניות להקים בסיס באריתריאה ובו 20,000 עד 30,000 חיילים. אולם, התקשורת המצרית דיווחה בשעתה וגם היום, על חששותיה לגבי הצבת כוחות טורקיים בסואקין איילנד.
באותה שנה דיווחה סוכנות הידיעות "אל-שרק", כי בנוסף לכוונת טורקיה לבנות בסיס צבאי בסואקין איילנד על פתיחת בסיס צבאי גם בסומליה, בו פרסה טורקיה 200 חיילים לאימון כוחות סומליים מקומיים. היחסים בין אבו דאבי, קהיר וחרטום מתוחים עד היום, עקב נוכחותה של טורקיה בסודאן.
כמו כן דווח כי במהלך 2017, על כך ש"מצרים מנסה להרכיב לובי אפריקאי במטרה להגן על עמדתה בנושא "סכר הרנסנס" באתיופיה. מומחים מצרים טוענים כי הסכר יפגע ב"גישה של קהיר למי נהר הנילוס" (הכוונה כנראה לאספקה השוטפת של מי הנילוס למצרים א.ד). עם זאת, אתיופיה מתעקשת כי לפרויקט הסכר יהיה השפעה חיובית ויסייע למצרים ולסודאן באספקת חשמל. בניית הסכר החלה בשנת 2011. הוא ממוקם בצפון אתיופיה, כ-15 ק"מ מזרחית לגבול אתיופיה-סודאן, והוא מהווה גורם מרכזי למתח פוליטי בין מצרים לאתיופיה. הסכר צפוי לאגור 70 מיליארד מ"ק מים, הסכר נועד להפעיל תחנת כוח הידרואלקטרית לייצור של MW 6,000 חשמל, אשר יסייע לפתור את המחסור באתיופיה. יתכן שמצרים חוששת שבעתיד ינוצלו המים גם להרחבת השטחים המעובדים באתיופיה ובכך יגרע חלקה בכמות המים הזורמת לשטחה.
בינואר 2018 דיווחה סוכנות הידיעות "אל ג'זירה" מספר פעמים, כי צבא סודאן ואתיופיה העלו את כוננותם ופרסו אלפי חיילים בגבול עם אריתריאה, לאחר שמצרים שלחה חיילים שלה, בתיאום עם איחוד האמירויות הערביות, לבסיס סאווה האריתריאני (המרוחק כ-30 ק"מ מגבול סודאן ו-150 ק"מ מגבול אתיופיה). לדברי "אל-ג'זירה", הכוחות הסודנים והאתיופים סגרו הגבולות עם אריתריאה. [5]
בריתות צבאיים של אתיופיה
חולשתו המובנית של צבא אתיופיה, לצד תקציבו הזעום, בכל קנה מידה, הביאו לכך שבמרבית פעילויותיה הצבאיות בעשורים האחרונים נוהלו בשיתוף עם כוחות משלוח ממגוון מקורות.
לאתיופיה ברית צבאית עם קניה מאז 1963. למרות שהברית נכרתה עוד בזמנו של הקיסר היילה סלסי, הוא מחודש מאז ועד היום. למרות ההיסטוריה הארוכה של הסכם ההגנה אתיופיה-קניה, הרלוונטית שלו כיום, היא כפי שהייתה בחתימה הראשונה עליו, לפני 60 שנה. [6]
ביולי 2015 חתמו אתיופיה ואוגנדה מזכר הבנות לחיזוק הקשרים הביטחוניים ביניהן. [7] החתימה נעשתה בידי שר ההגנה של אוגנדה ומקבילו האתיופי, במפקדת הצבא בקמפלה.
עם חתימת ההסכם, אמר שר ההגנה האתיופי: "מזכר ההבנה נועד לחזק את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בענייני ביטחון וכדי לאכוף שלום ויציבות באזור. בין האזורים העיקריים שנבדקו היה המצב בדרום סודאן, בסומליה והטרור במזרח אפריקה. שתי המדינות הסכימו לשמור על השלום והביטחון, לקדם ערכים משותפים ואינטרסים בסיסיים אחרים של האזור ואפריקה".
מסקירת פעולותיה הצבאיות של אתיופיה בעשורים אחרונים מתגבשת בבירור תרבותה הארגונית, לנהל מהלכיה הצבאיים בשיתוף עם כוחות נוספים, בין במסגרת בריתות שיתוף פעולה קיימים ובין בהקמת קואליציות אד-הוק: [8]
במלחמת אוגדן (1978-1977) לצד הכוחות האתיופיים השתתפו משלחות צבאיות: מקובה, דרום תימן וברית המועצות.
בסכסוך הגבול עם סומליה (1982) סייע לצבא אתיופיה מיליציה מורדת מסומליה - "חזית ההצלה הדמוקרטית הסומלית" (SSDF).
במלחמה נגד אריתריאה, החבל שפרש מאתיופיה והקים מדינה משלו, (1991-1961) השתתפו לצד צבא אתיופיה דהיום, כוחות משלוח: מקובה, דרום תימן וברית המועצות.
במלחמת נגד סומליה (2009-2006) סייעו לכוחות האתיופיים: כוחות שמירת השלום של האו"ם בסומליה (TFG), כוחות לשמירת השלום אפריקנים (AMISON), אוגנדה, בורונדי, קניה, ג'יבוטי וסיירה לאונה.
בלחימת הצבא האתיופי נגד ארגון "השבאב" הסומלי (2012-2011) השתתפו גם כוחות מקניה וכוחות שמירת השלום של האו"ם בסומליה (TFG).
בעבר הרחוק, צבא אתיופיה שלח מכוחותיו להשתתף במלחמת קוריאה (1953-1950) ובמשבר קונגו (1963 1970).
הבא אמנה סיבות נוספות מדוע לדעתי אין כל קשר בין ההתעצמות ובניית התשתיות המואצת של צבא מצרים לבין הסכסוך עם אתיופיה על מימי הנילוס.
מדוע מרימה מצרים קול זעקה?
צריכת המים השנתית הרשמית של מצרים היא 54 מיליארד מע"ק, וסכר אסואן נועד להתמודד עם מחסור זמני של 74 מילארד מע"ק. אם כך נשאלת השאלה, מדוע מצרים מרימה קול זעקה, כאילו הסכר באתיופיה מאיים על עצם קיומה? התשובה לכך נעוצה לדעתי בחשש המצרי לאובדן הפטרונות והבלעדיות על מי הנילוס. ההצלחה של הסכר באתיופיה עלולה לגרום למדינות נוספות, השוכנות על מקורות הנילוס לפתח מיזמים לניצול מי הנילוס, ובכך לערער את אדנותה של מצרים על הנהר ועל השימוש במימיו. במילים אחרות יש למצרים אינטרס להמשיך ולשמר את מדינות אפריקה השוכנות לאורך הנילוס כמדינות מפגרות. כל מיזם של משהי ממדינות אלה לפתח את ארצה, יתקל בזעקת "הקוזק הנגזל" של מצרים.
מדוע אין קשר בין התעצמות צבא מצרים לבין הסכסוך עם אתיופיה
א. הבנייה המואצת של תשתית צבאית מצרית בסיני החלה כבר בשנת 2004 (ראשית הכפלת מערך הגישור הצבאי בתעלה), בין השנים 2007-2010 חל גידול של 170% במחסני התחמושת בסיני וגידול של 130% במאגרי דלק – כל זאת עוד לפני שאתיופיה החלה לתכנן את הקמה הסכר בשטחה. כאמור לעיל ראשית העבודות לבניית הסכר החלו רק בשנת 2011.
ב. גם לאחר שהחלו עבודות בניית הסכר, ממשיכה מצרים לפתח בקצב מואץ את התשתיות הצבאיות מול ישראל, כשמנגד כמעט שלא נקפה מצרים אצבע לבניית, תשתיות צבאיות בדרום מצרים, שיאפשרו לגייסותיה לצאת למסע של אלפי ק"מ לכיבוש אתיופיה...
ג. הפעילות הדלה בתחום פיתוח תשתיות צבאיות בדרום מצרים כוללת:
1. לאחר שנת 2014 הוחל בבניית 14 דירים למטוסים בשדה התעופה קאוינת אשר ממערב לאבו סימבל .
2. לאחר שנת 2016 הוחל בבניית 13 דירים וסלילת מסלול תעופה נוסף בשדה התעופה ראס בנאס.
פעילות זו נועדה אולי לאפשר פעולה אווירית כירורגית נגד ה"אויבים" שמדרום למצרים (סיוע אווירי מצרי לידידתה סעודיה במלחמתה עם התימנים, הסכר באתיופיה, וסודן שלאחרונה אפשרה לטורקיה לבנות בסיס ימי באי סואקין כ-60 ק"מ מדרום לפורט סודאן).
יודגש כי מחוץ להרחבת שדות התעופה ובניית נמל צבאי חדש בראס בנאס, לא מתרחשת שום פעילות צבאית בדרום מצרים. אף בשדות התעופה, שמניתי לעיל, לא אותרה בניית מחסני תחמושת לחימוש המטוסים, וכן לא אותרה הקמת ממסר קשר, שיאפשר שליטה טובה במרחב האווירי. נוסף כל כך יש לזכור, כי הסכר באתיופיה נמצא במרחק של כ-1,400 ק"מ מדרום לשדות התעופה, שמניתי לעיל, כך שגם פעילות אווירית כירורגית נגד הסכר היא מבצע צבעי לא פשוט.
ד. הצבא האתיופי, כפי שתואר לעיל, הוא צבא זעיר לעומת צבאה של מצרים, ומצרים יכולה לגבור עליו גם בסד"כ שעמד לרשותה במלחמת יום הכיפורים. לפיכך כל מסע הרכש של הנשיא עבד אל פתח א-סיסי הוא בלתי מוסבר
ה. כפי שנאמר בפרק הקודם, לאתיופיה אין מוצא לים, ואין לה כמובן צי של אוניות מלחמה, והנה צבא מצרים מתעצם בצורה משמעותית בתחום הימי (ראו מאמרים באתר זה).
סיכום
סיכום
נחשלותן של מדינות אפריקה אפשרה לבריטניה לפני כ-90 שנה להעניק לבת חסותה מצרים, הסכם מים "מפנק" לחלוקת מי הנילוס, ההופך את מצרים לפטרונית על הנהר ולזוכה ברוב מימיו. כל ניסיון מצד אחת מהמדינות השוכנות לאורך אגן ההיקוות של מצרים לשנות מצב זה יתקל בהתנגדותה הנמרצת של מצרים.
ביובל השנים האחרונות וגם בימינו אלה, שוקדת מצרים לפתח עוד ועוד שטחי עיבוד חקלאיים חדשים, המעובדים בחלקם הגדול בשיטה המסורתית והבזבזנית של השקיה בהצפה. כל זה מחריף את בעיית המים של מצרים ועלול לגרום לה לצאת ולהפעיל כל צעד אפשרי נגד כל גורם, שינסה לפגוע בפטרונותה על מימי הנהר. לכן אין זה מן הנמנע שמצרים אף תנקוט בפעילות צבאית כירורגית נגד אתיופיה כולל פגיעה בסכר הרנסנס. הסכמה של אתיופיה למילוי אגם הרנסנס בקצב איטי, שיתפרס על פני שנים מספר, כך שמאגר אגם נאצר לא יפגע משמעתית, עשויה לרכך את התנגדותה של מצרים ולמנוע אולי פעולה צבאית או חתרנית אחרת מול אתיופיה.
למרות הסכסוך האמתי בין המדינות בנושא השליטה על זרימת מי הנילוס, אין כל קשר בין ההתעצמות של צבא מצרים ובניית התשתיות הצבאיות רחבות ההיקף, שרובן ככולן מתבצע במרחב קהיר-תעלת סואץ -סיני. צר לי שגורמים שונים המקורבים לממשלת ישראל ופרשנים שונים מנסים באמצעות ה"תרוץ" הדחוק של סכסוך השליטה על מימי הנילוס להסביר את התעצמותה חסרת הפשר של מצרים.
הערות
[1]. נדלה מאתר אינטרנט ביום 21.05.2018 https://www.globalfirepower.com/country-military-strength-detail.asp?country_id=ethiopi,
[2]. נדלה מאתר אינטרנט https://www.globalfirepower.com/countries-listing.asp, ביום 21.5.2018.
[3]. נדלה מאתר אינטרנט ביום 21.05.2018. https://en.wikipedia.org/wiki/Ethiopian_National_Defense_Force,
[4]. נדלה מאתר אינטרנט ביום 21.05.2018. http://debirhan.com/2018/01/%E1%8C%8D%E1%89%A5%E1%8D%85,
[5]. נדלה מאתר אינטרנט ביום 21.05.2018. https://kichuu.com/thousands-military-border-eritrea/
[6]. נדלה מאתר אינטרנט ביום 21.05.2018 http://newafricanmagazine.com/news-analysis/development/kenya-ethiopia-defence-pact-somali -become-pawn ,
[7]. נדלה מאתר אינטרנט ביום 21.05.2018 https://www.newvision.co.ug/new_vision/news/1330822/uganda-signs-defence-pact-ethiopia,
[8]. נדלה מאתר אינטרנט ביום 21.05.2018. https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_wars_involving_Ethiopia,
שתף
Contact Us
Contact Us
מר אלכס צייטלין, מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על האפשרות שמצרים מתכננת מתקפת פתע על ישראל. בשיחה מובאים הגורמים שעלולים להביא את מצרים לתקוף את ישראל ומנותחים דרכי הפעולה לביצוע המתקפה.
פרטים נוספים על המתרחש במצרים ועל התעצמות צבא מצרים תוכלו למצוא באתר "דקל - מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
הסופר והעיתונאי חגי הוברמן פרסם בשבועון "מצב הרוח" מאמר בשם: "חצי שנה למלחמה". חציו השני של המאמר – תחת הכותרת "השכם השלום שהתפורר" מוקדש למלאת 45 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים. הטיעון המרכזי של הוברמן הוא שרובו של הנספח הצבאי להסכם השלום הופר על ידי המצרים. בחלק זה של המאמר הוברמן מצטט חלקים מראיון טלפוני שקיים עם אלי דקל.
לפני שש שנים התחלתי לחקור את המתרחש במצרים וגיליתי שמאז 2004 צבא מצרים מרחיב מאוד את התשתית הצבאית בסיני. בשנת 2014, לאחר ימי הטלטלה האזורית ותפיסת השלטון במצרים על ידי עבד אל־פתח א־סיסי, הואצה בניית התשתיות הצבאיות בסיני, ובו בזמן הוחל בתהליך חסר פשר של רכש אמצעי לחימה מתקדמים. תהליך זה הביא את צבא מצרים למקום ה־12 בעוצמתו בעולם ודחק את צה"ל למקום ה־18.
התופעות המדאיגות של התעצמות חסרת הפשר של צבא מצרים והבנייה הנרחבת של תשתיות צבאיות בעיקר בסיני ובחזית התעלה – אינן מעסיקות את הציבור בישראל, לרבות יוצאי צבא בכירים שאיתם שוחחתי.
מכוני המחקר באקדמיה, הפרשנים והעיתונאים – כולל העיתונאים לענייני צבא הניזונים ממערכת הביטחון –מזמרים כמעט כאיש אחד את הקונספציה הזאת:
מצרים, אחרי שקיבלה מישראל את הגרגיר האחרון מאדמת סיני, אין לה שום אינטרס לפגוע בישראל. נהפוך הוא: יחסי האיבה (המכונים בשפה המכובסת "שלום קר") מתחממים, ומצרים מקיימת עם ישראל שיתוף פעולה ביטחוני שכעת אסור לפרסמו.
במאמר שלפניכם אני מביא דברי פרופסור הדבק בקונספציה השקרית. לדעתי, זו הדגמה טובה לדרך הנלוזה שבה התגבשה קונספציית ה"שלום" שלפיה מצרים אינה מעמ
במשדר מיוחד של ערוץ 14 שהתקיים ב12 במרץ זומנו דנו מספר מומחים על ההתפתחויות האחרונות באזורנו. את הדיון הנחה מר עידו טאובר. בדיון השתתף סא"ל (בדימוס) אלי דקל, שנשאל על השפעת מלחמת שמיני עצרת על הכלכלה המצרית. לדברי דקל, מאז שנת 2020 חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של מצרים, ומאז היא נמצאת במסלול המוביל לקראת חדלות פירעון.
מלחמת שמיני עצרת וצמצום השיט בתעלת סואץ (בעקבות הפגיעות של החות'ים) מאיצות תהליך זה. הגורמים העיקריים להרעה במצבה הכלכלי של מצרים הם המיזמים הכלכליים המגלומניים שרובם נכשל, והפניית המשאבים הכבה לצורכי התעצמות צבא מצרים – זאת ללא כל איום ממשי עליה.
הסרטון שלפניכם מביא רק את דברי דקל. בדיון המלא ניתן לצפות בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=XCWV8foh7fI
מר אלכס צייטלין מנהל אתר "באים אל הפרופסורים" קיים סדרת מפגשים בהם הוא ראיין את אלי דקל וד"ר מיכאל ברונשטיין בנושא עבודת המודיעין במטכ"ל. פרק ג' שלפניכם עוסק בשימוש המושכל באיסוף בחקר צבאות סדירים. בהרצאה יש ניתוח היתרונות והמגבלות של מקורות האיסוף העומדים לרשות המחקר במטה הכללי.
פרק יש ניתוח היתרונות והמגבלות של כלל אמצעי האיסוף העומדים כיום לרשות המחקר הצבאי, תוך דגש על מקומו של המודיעין המופק מצילומי אוויר, ותרומתו האפשרית של פן איסופי זה, ברקיחת ה"תבשיל" של הערכת המצב הלאומית. בסוף ההרצאה מתקיים דיון על המודיעין הדרוש לחקר צבאות לא סדירים, וכן על הסכנה בזניחת המחקר של צבאות סדירים מתוך הערכה שגויה שתם עידן ה"מלחמות הגדולות".
במרץ 2024 נערך תמלול של ההרצאה, והוא מובא להלן:
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ג' שלפניכם מתאר את עבודת המודיעין הממושכת שאפשרה את הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים. זאת לעומת הדשדוש של כוחותינו במלחמת שמיני עצרת-אוקטובר 2023. לדעת דקל המודיעין מאז מלחמת ששת הימים לא משקיע מספיק משאבים כדי לחפש דרכים שיאפשרו לצה"ל לנצח במהירות את אויבי מדינת ישראל, ועסוק יתר על המידה בבעיות עולמיות כגון אקלים.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק ב' שלפניכם מתאר בקצרה את פרשת "רותם" שהתרחשה בשנות הששים של המאה הקודמת. בפרשה זו הוכה המודיעין בישראל בתדהמה, כאשר גיחה שצבא מצרים נערך בסיני. בעקבות זאת העצים חיל המודיעין את יחידת האזנה המרכזית. בשיחה מנתח דקל את המשמעויות ההרסניות של החלטה זו.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר זה
סדרת ראיונות שבה מר אלעזר שטורם משוחח עם סא"ל (בדימוס) אלי דקל על תולדות המודיעין במטה הכללי של צה"ל בימים ההם ובזמן הזה. סדרה זו תעסוק באירועים שונים בתולדות המודיעין ותנתח כיצד עיצבו אירועים וכשלים מהעבר את דמותו והתנהלותו של אגף המודיעין כיום.
פרק א' שלפניכם מתאר בקצרה כיצד נבנה חיל המודיעין וכיצד המודיעין מרבה לעסוק בנושאים אסטרטגיים חובקי עולם אך למעשה לרמטכ"ל אין קצין מודיעין שכל דאגותיו הן לסייע לו לנצח במלחמה (תנו לצה"ל לנצח).
ההחלטה להפוך את ראש אגף המודיעין "למעריך הלאומי" גורמת זה שנים רבות לכך שהמודיעין במטכ"ל עוסק אולי בדברים הרי גורל כמו אקלים ושוויון לנשים אך ממעיט לעסוק בחיפוש דרכים שיאפשרו לצה"ל להכריע את אויבי המדינה בתחכום ובמהירות.
סדרת הרצאות זו מבוססת על ספרו של דקל "מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגאוגרפי" וכן על מאמרים והרצאות המופיעים באתר "דקל – מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע" בקישור: https://www.dekelegypt.co.il/
מאמר של אלי דקל העוסק בהתעלמות הממושכת של האקדמיה והתקשורת מכל מה שמתרחש במצרים.
מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, מוסדות המחקר האקדמיים והתקשורת ממעיטים להתעניין במתרחש במצרים. גם כשהחלה מלחמת שמיני עצרת ("חרבות ברזל") התקשורת הכתובה וצבא הפרשנים הגדול של ערוצי הטלוויזיה התעלמו כליל ממצרים ומהאינטרסים שלה במתרחש בעזה וישראל. בראשית המלחמה היו אף כאלה שפנטזו שאפשר לפתור את בעיית ערביי עזה על ידי קליטתם בסיני. כאשר המצרים שללו נחרצות רעיון זה, פִּרְשְׁנוּ פרשנינו זאת כניסיון מצרי ל"עשות קופה" ולגבות מארה"ב וישראל על כל פליט שיועבר להתיישב בסיני.
לאחר שלושה חודשי מלחמה בעזה, כשצה"ל הכריז שיש בדעתו לכבוש את רפיח ולהשתלט על ציר "פילדלפי" הביעו המצרים התנגדות עזה ואף איימו המשך היחסים בין המדינות. התקשורת, שהזניחה עשרות שנים את המעקב אחר המתרחש במצרים בכלל ובסיני בפרט, "גילתה" לפתע את מצרים וחלה לפרסם מאמרים מלומדים על מעורבותה של מצרים במתרחש בעזה.
מבין כלי התקשורת, העיתון "מקור ראשון" הקדיש את המוסף "יומן" לנושא המצרי. במוסף מופיעים שמונה חוקרים המחווים דעתם על מעורבות מצרים ועל שיתוף מצרים בפתרון בעיית
בשבועון "עולם קטן" פורסם מאמר מקיף של ארנון סגל בנושא "האם מצרים מתכננת מהלכים צבאיים". בכתיב המאמר הסתייע מר סגל בראיות שקיים עם החוקרים הבאים: מר בועז העצני, ד"ר יגיל הנקין, ד"ר מיכאל בן ארי ואליהו דקל-דליצקי. במאמר פרטים רבים על התעצמות צבא מצרים ועל הצורך במעקב צמוד אחר המתרחש בארץ זו.
