המאמר שלפינכם לקוח מתוך ספרי "מודיעין תלוש מהקרקע"[1] העוסק בחטיבת המחקר באגף המודיעין ובמקומו של הענף למחקר גיאוגרפי בהערכת המצב הלאומית. חלק מהנספחים בגרסה המקורית שופץ ואף נוספו נספחים חדשים. בסוף המאמר לאחר הסיכום, נוספה פסקה חדשה בשם "אחרית דבר" פסקה זו לא מופיעה בספר והיא נועדה להרחיב את המידע של הקורא בנושא הצליחה בחומרים שלא עמדו בפני בעת הוצאת הספר לאור.

תעלת סואץ המחברת בין הים התיכון ובין ים סוף נכרתה בשנת 1859 על־ידי חברה צרפתית בניהולו של פרדיננד דה־לספס. התעלה נועדה ליצור קשר ימי נוח בין אפריקה וארצות המזרח הרחוק ובין אירופה, וכך לקצר את משך התנועה הימית שעד אז התנהלה סביב אפריקה. היא מתחילה בעיר פורט סעיד ומסתיימת בעיר סואץ השוכנת בצפון מפרץ סואץ. תוואי התעלה עובר בחלקו באפיקים עתיקי יומין של הנילוס ובתעלות עתיקות שכרו המצרים הקדמונים. אורכו של תוואי התעלה הוא 162 ק"מ ובדרכו הוא מנצל שלושה אגמים שהיו באזור לפני כריית התעלה. התעלה הכרויה ממש היא באורך מצטבר של 112 ק"מ בלבד. התעלה נבנתה ברוחב 45 מטרים ותוכננה כך שכל עבודות ההרחבה בעתיד תבוצענה בגדה המזרחית בלבד. לאור זאת, הושקעו יותר משאבים לביסוס גדת התעלה המערבית מאשר המזרחית. 

תעלת סואץ בתקופת מלחמת יום הכיפורים הייתה ברוחב של 160-180 מטרים. היא עברה כולה בשטחים חוליים והבעיה המרכזית באחזקתה הייתה ניקוי האפיק שלה מחול המגיע מסופות חול מדבריות ומחול הקורס מדופנותיה לתוך האפיק כתוצאה מהזרמים הנוצרים ממדחפי האוניות. על מנת לצמצם את מפולות העפר הונח מתחת לפני המים, בעומק של כשני מטר, מסד של סלעים/קוביות בטון בצורת ר' ומעליהם נבנה קיר אבן עד לגובה של כמטר וחצי מעל פני המים. קיר התמך נבנה בשיפוע של 30-45 מעלות. קוביות הבטון והשיפוע של קיר האבן שמעליהם מהווים מכשול בפני הקמת גשרים צפים ובפני שימוש בציוד אמפיבי אחר. 

לפני מלחמת ששת הימים חצו המצרים את התעלה הן במעבורות אזרחיות להעברת אנשים ורכב והן בגשרים צבאיים צפים. למעבורות ולגישור הצבאי נבנו מזחים מיוחדים שנתנו מענה לבעיית קירות התמך שבגדות התעלה. גשרים מסוגים שונים היו מפורקים בחלקם ועגנו בגדת התעלה. כשכוח צבאי היה צריך לחצות את התעלה, הופסק השיט והורכב הגשר. המזחים למעבורות ולגישור הצף שנבנו לפני מלחמת ששת הימים, לא נפגעו במהלך המלחמה ונשארו בשטח גם לאחריה ללא פגע. הם שימשו את המצרים בצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים. להלן שבעת אזורי הצליחה ששימשו לחציית התעלה מקדמת דנא:  

א. פורט סעיד (ק"מ 2) – פעלו שתי מעבורות לנוסעים ולרכב. כמו כן נבנה מזח לגשר צף (גשר פונטונים). 

ב. קנטרה (ק"מ 45) – פעלו שתי מעבורות ששימשו את תושבי העיר קנטרה שהשתרעה משני עברי התעלה. קנטרה הייתה מוצאו של הציר הצפוני בסיני, בואכה אל עריש.

ג. פירדאן (ק"מ 68 ) – בציר מסילת הברזל חיפה-אל עריש-קנטרה-קהיר. היה זה גשר שהסתובב על צירו והיה הגשר הקבוע היחיד בתעלה. הגשר חובל במלחמת ששת הימים ומאז לא נעשה בו כל שימוש.  

ד. איסמעיליה (ק"מ 76) – כאן פעלו מעבורת לנוסעים ולרכב ומזחים לגשר צף. הגשר עצמו היה מונח במים, לא הרחק משם, באזור האי שבליה שבאגם תמסח. איסמעיליה שימשה כמוצא הציר המרכזי בסיני, בואכה רפידים.

ה. דוורסואר (ק"מ 92 ) – מזחים לגשר צף. הגשר היה מונח במים בחלק הצפוני של האגם המר הגדול. בנקודה זו חצה צה"ל את התעלה במלחמת יום הכיפורים. 

ו. ג'ניפה (ק"מ 133) – שלושה מזחים לגשרים צפים וגשר צף שעגן בקרבת מקום. גשר ג'ניפה שימש את המצרים בתנועתם בציר הגידי.

ז. כוברי (ק"מ 157) – מעבורת ומזחים לגשרים צפים. כוברי שימשה את התנועה בציר המיתלה ודרום סיני.

מכל האמור לעיל עולה כי המצרים רכשו ניסיון רב בחציית תעלת סואץ באמצעי סער. הם הפעילו אותם בשנת 1960 ב"מבצע רותם", עת העבירו במהירות גייסות משוריינים והצליחו להפתיע אותנו בכך.

לאחר מלחמת ששת הימים נערך הצבא המצרי בסדר כוחות של חמש דיביזיות חי"ר בגדה המערבית של התעלה, מול גזרות הצליחה (מצפון לדרום) כדלקמן: דיביזיה חי"ר 18 נערכה מול גזרת הצליחה של קנטרה; דיביזיית חי"ר 2 נערכה מול גזרת הצליחה של איסמעיליה; דיביזיית חי"ר 16 מול גזרת הצליחה של דוורסואר; דיביזיית חי"ר 7 מול גזרת הצליחה של ג'ניפה ודיביזיית חי"ר 19 מול גזרת הצליחה של כוברי. בעורף דיביזיות החי"ר נערכו שתי דיביזיות ממוכנות ושתי דיביזיות שריון. סה"כ נערכו בגזרה כ־2,200 טנקים וכ־2,000 קני ארטילריה.

במהלך מלחמת ההתשה, זמן לא רב לאחר מפלת המצרים במלחמת ששת הימים, צלפו המצרים ושיבשו את תנועת כוחותינו שנעו לאורך הגדה המזרחית של התעלה. צה"ל החל בבניית מערך ביצורים שכלל בין השאר מוצבים וסוללת עפר על שפת התעלה. סוללה זו והמוצבים שלאורכה עברו גלגולים שונים, ובסופו של התהליך הגיעה הסוללה לגובה של כ־15-20 מטר, הלא היא 'קו בר־לב', שיצר מכשול בלתי עביר החוסם את אפשרויות חציית התעלה ומחייב אמצעים הנדסיים לפריצת הסוללה. צה"ל הקים בגדה המזרחית מכשול 'אימתני' הכולל סוללה גבוהה ומוצבים מבוצרים היטב ('מעוזים'), ואילו המצרים הסתפקו במוצבים פשוטים הבנויים מקשתות ברזל מודולריות. המוצבים נבנו בחלקם על הסוללה של תעלת המים המתוקים. עבודות כריית התעלה, ובעיקר עבודות התחזוקה השוטפות לניקויה מסחף, יצרו ברבות השנים סוללת עפר בגובה 2-3 מטרים. בקטעים שונים של התעלה ובמיוחד בדרומה – שם מרוחקת תעלת המים המתוקים מתעלת סואץ – נבנתה סוללה על גדת התעלה המערבית ובה שולבו המוצבים. סוללה זו לא הייתה רציפה וגובהה הגיע עד לשלושה מטרים.

התייצבות צה"ל על שפת תעלת סואץ לאחר מלחמת ששת הימים ופתיחת מלחמת ההתשה, גרמה לגידול מואץ במשימות ובכוח האדם של מדור מצרים בענף 1. בעת השיא מנה המדור 18 איש, ובהם שלושה(!) רבי סרנים. בראשו עמד רס"ן חיים קורמן ולאחריו רס"ן אברהם טל. לאור ריבוי המשימות פוצלה העבודה במדור לשלוש חוליות, שכל אחת תפקדה למעשה כמדור לכל דבר: חוליית מחקר בסיסי, בראשותי, עסקה בתשתית בעומק מצרים; חוליית חזית, בראשות בני קאין ז"ל, עסקה בארמיות השדה שהיו ערוכות בגדה המערבית של התעלה; חוליית מבצעים, בראשות רס"ן דב אדלר, עסקה בהפיכת המודיעין שנאסף בשתי החוליות למודיעין למבצע לפשיטות של כוחות מטכ"ליים ולתקיפות חיל האוויר וחיל הים.

    נושא תעלת סואץ טופל כולו בידי בני קאין, ששימש בחלק מהתקופה כקצין בקבע ולאחר־מכן כאזרח עובד צה"ל בחצי משרה וכאיש מילואים. ניתן להכתיר את בני (נוסף על הכתרים הרבים שאותם נשא על ראשו) כ'מר צליחה'. בני היה הקצין הראשון בחיל המודיעין שגילה כי המצרים מתכננים ופועלים לצלוח את תעלת סואץ והוא זה שעקב שלב אחר שלב אחרי התקדמותם בנושא. החלק האישי שלי במחקר הצליחה היה מוגבל להכנות שנעשו בעורף מצרים. בתקופה מסוימת אף שימשתי כראש מדור מצרים בפועל ובכך נשאתי באחריות לנושא, אבל האמונה (שמרבית אמ"ן/חמ"ן לא היה שותף לה), שהמצרים מתכוננים לצליחה רבתי של תעלת סואץ וכי מלחמה עם מצרים היא רק שאלה של זמן, הניעה את כל המשרתים במדור ואותי בראשם, לחפש איש איש בתחומו, סימנים למלחמה הממשמשת ובאה ולהתכונן לקראתה. ניתן לומר כי המדור המצרי היה המדור המוביל בענף 1 בתחום ההתכוננות למלחמה.

כבר בשנת 1968, כשנה לאחר מפלת המצרים במלחמת ששת הימים, גילה בני קאין כי באזור דוורסואר[3] נסללה רשת דרכי עפר שהתנקזה סמוך למכשול תעלת המים המתוקים לדרך אחת. הדרך המשיכה עד לשפת תעלת המים המתוקים, שם נבנה גשר חדש וממנו נסללה דרך עפר שהסתיימה סמוך לגדת תעלת סואץ.

מתוך כך העריך בני שסלילת הדרכים ובניית הגשר החדש מצביעות על כך כי מדובר בהכנות לצליחה של כוח בסדר גודל גדודי ואולי אף חטיבתי. לו היה מדובר בצליחה של כוח קטן יותר, לצורכי פשיטה או לצורכי מודיעין – כך טען בני – אזי לא היה צורך בכל עבודות התשתית הללו, שכן כבר קיימת באזור תשתית של דרכים וגשרים על תעלת המים המתוקים ואין כל צורך להרחיבה. 

 הגילוי של בני, שנבחן ואושר על־ידי ראש הענף דאז, סא"ל זלמן גנדלר ('ג'מקה'), הועלה בכתב בלקט מודיעין שעורר מהומה גדולה במערכת המודיעינית. הסיבה הייתה משמעות הגילוי: צבא שהובס זה לא כבר, ואשר חשבנו כי ייקח לו שנים רבות להשתקם, מצליח תוך פחות משנה להכין עצמו לצליחת התעלה על־ידי כוח בהיקף משמעותי. המדור הצבאי בענף מצרים במחלקת מחקר ומודיעין פיקוד דרום, התנגדו לטענתו של בני ואף גלשו לפסים אישיים וטענו שהוא סובל מאי שפיות(!). 

    הם לא טרחו אפילו להפעיל את המערך האיסופי כדי לשלול את הטענה. ראש מדור מצרים, רס"ן חיים קורמן וראש ענף 1, 'ג'מקה', הדפו את הטענות ונתנו גיבוי מלא לתוכן הלקט ולבני עצמו. אנו, במדור מצרים, רחשנו אמון לבני קאין ונרתמנו לחפש סימנים נוספים לכך שהמצרים מתכננים את חציית תעלת סואץ בכוח גדול. היו חילוקי דעות רק באשר לעיתוי. שנים לפני מלחמת יום הכיפורים קיימנו תחזיות שונות מתי תתבצע הצליחה. התחזיות האלה נכתבו על אחד הקירות במדור, וכל 'נביא' חתם את שמו. ליצני הדור טוענים כי הסיבה להרחבת הכביש הראשי בקריה ובעקבותיה הריסת הבניין ההיסטורי של ענף 1 (בית הכומר מתקופת הטמפלרים) היא הרצון למחוק כל סימן, שבתוככי הקריה היו מי שהאמינו כי המלחמה בוא תבוא...

זמן לא רב לאחר התגלית של הגשר על תעלת המים המתוקים ורשת הדרכים באזור דוורסואר, הוקמו גשרים נוספים גם בגזרות אחרות והיה ברור (לפחות לחוקרי ענף 1), כי מדובר בתוכנית רחבת היקף מטעם המטכ"ל המצרי ולא גחמה של מפקד מקומי. במקביל לבניית הגשרים הבחין בני כי בכמה מקומות נסללו דרכים המסתיימות בשפת תעלת המים המתוקים, אך לא הוקם גשר מעל התעלה. לכאורה ניתן היה להסביר זאת בכך שהאמצעים לבניית הגשר טרם הגיעו, אך משאלה בוששו להגיע הבחין בני, כי למעשה הוקם במקומות אלו גשר מסוג חדש שכונה בפיו "המעבר התת־מימי". צינורות הוטלו בקרקעית התעלה כדי לאפשר המשך זרימת מימי התעלה. הם כוסו בתשתית של אבנים ועפר, והחלק העליון של ה'גשר' היה מכוסה במי התעלה. רכב יכול היה לחצות את מכשול המים ללא קושי.

הגילוי של בני עורר בתחילה התנגדות מצד הפיקוד, אך בני, בדרכו השיטתית, הוכיח כי באזורי הגשרים הופיעו מצבורי חומרי בניין שלא היו במקום קודם לכן, ואחר כך 'נעלמו', זאת אומרת הושלכו לתוך תעלת המים המתוקים ושימשו לבניית המעבר התת־מימי. בסופו של דבר 'קנה' פיקוד דרום את גילוי המעברים התת־מימיים, ובמסדרונות המודיעין החלה להבשיל ההכרה כי הצבא המצרי אכן עוסק בעבודות תשתית שנועדו לאפשר את צליחת תעלת סואץ.

לאחר שהמצרים טיפלו בבעיית מכשול המים של תעלת המים המתוקים, על־ידי הקמת גשרים ומעברים תת־מימיים, הם החלו לטפל בבעיית גדות התעלה המערבית. קוביות האבן/בטון, ובעיקר קיר התמך שמעליהן, היוו כאמור מכשול בפני ציוד אמפיבי ותפעולו. המצרים הפעילו דחפורים שפרצו את סוללת העפר הנמוכה בגדה זו, שברו את קיר התמך ויצרו שיפוע נוח להגעת ציוד אמפיבי ולהטלתו למים. פרצות אלו, שכונו ירידות למים, נעשו בריש גלי לנגד עיני כוחותינו שצפו בעבודות מהעבר השני של התעלה. זמן לא רב לאחר הכשרת הירידות למים הם החלו ליישר שטחים בשפת התעלה באורך של כמה עשרות מטרים. אנו כינינו עבודות אלו משטחי צליחה, הם הופיעו בין הירידות למים ונועדו לאפשר הרכבת חלקי גשר (מציוד גישור מיושן יותר) על גדת התעלה והטלתו למים כשהוא מורכב. להבנתנו, הירידות למים נועדו לשמש סירות סער לצליחת חי"ר ולהטלת ציוד גישור מתקדם מהיר, הקמה מסוג פ-מ-פ. 

    עבודות עפר מסוג זה לא היו מוכרות לנו עד כה וברור היה כי הן חלק ממבצע הנדסי, אך לא הייתה ברורה מטרתן. בני, שגילה את התופעה והקדיש מחשבה רבה באשר לייעוד העבודות, הגיע למסקנה כי הן נועדו לספק הגנה לכלי הרכב הנושאים את ציוד הגישור והצליחה. מדוע?

    עקב אלפי תקיפות חיל האוויר במלחמת ההתשה, הפך מיגון הרכב/רק"מ ב'דיפונים' ללחם חוקן של יחידות מצריות שחנו אפילו מאות ק"מ מקו המגע הקדמי בתעלת סואץ. דא עקא, הגנת כלי הרכב והרק"מ שהכרנו עד עתה הייתה בדרך של הערמת סוללת עפר בצורת האות ח, שצמצמה את האפשרויות להיפגעות הרכב/רק"מ לפחות משלושת הכיוונים שבהם מצויות סוללות העפר. בשיטת הגנה זו הייתה מגבלה, שכלי הרכב בכניסתו למחפורת או ביציאתו ממנה חייב היה לנסוע בהילוך אחורי, כשהוא מעכב את התנועה ועלול לגרום לתאונות. לכן טען בני כי שיטת הדיפונים החדשה נועדה לאפשר כניסה מהירה ויציאה מהדיפון על חשבון הבטיחות ומיגון הציוד. את הדיפונים החדשים כינה בני 'דיפוני כניסה ויציאה' וניתן גם לכנותם דיפוני סער. בני הסביר שציוד הגישור הרב שבו תלוי כל מבצע הצליחה, הכולל מאות משאיות עמוסות בחלקי גישור וציוד צליחה מסוגים שונים, פגיע מאוד ויש להעניק לו הגנה למשך השעות שעד הטלתו למימי התעלה ובניית הגשרים. 

    אחרי גילוי דיפוני הסער וההבנה כי צבא מצרים מתכנן מבצע צליחה גדול, הוחלט להוציא סקירת מודיעין מחלקתית. תחילה הייתה כוונה להוציא סקירה שתסכם את כלל ההיבטים של הצליחה,[4] אך ענף מצרים והענף הטכני 'גררו רגליים' והתחמקו בתירוץ שהם אינם מוצאים את הזמן הדרוש לסיכום הנושא וכתיבתו. מכיוון שענף 1 לא היה מוכן להמתין עוד, סוכם בין ראשות מחלקת מחקר לבין ראש ענף 1 ('ג'מקה') כי הסקירה תעסוק אך ורק בהיבט הקרקעי של הצליחה, ואילו שאר גופי אמ"ן/מחקר יידרשו מאוחר יותר להיבטים האחרים שלה. בנובמבר 1971 יצאה סקירת מודיעין מחלקתית שנושאה היה "ההכשרות הקרקעיות לצליחת התעלה". המסר העיקרי שעלה מן הסקירה היה שהצבא המצרי מכשיר עצמו לצליחה רבתי לכל אורך תעלת סואץ, והוא נוקט שרשרת של הכשרות קרקעיות שתאפשרנה את מבצע הצליחה בזמן מועט, תוך מיגון ציוד הצליחה וצמצום אפשרויות הפגיעה בו ובכוחות הצולחים. 

    הוצאת הסקירה גרמה לכך שמחלקת מחקר נדרשה לנושא הצליחה, שכזכור בני קאין גילה את ראשיתו כבר בשנת 1968, והענפים הצבאי והטכני היו צריכים להתייחס לנושא. הענף הצבאי התעלם לחלוטין מהגילויים שלנו וביטלם בהינף יד. ענף מצרים והמדור הצבאי בו, החל בראש הענף וכלה באחרון קציני המחקר, נקטו מדיניות של החרמה כללית של ענף 1. כך למשל, איש מהם מעולם לא ביקר בענף ולא גילה שום עניין בתגליותיו. הנתק בין ענף 1 ליתר ענפי המחקר באמ"ן/מחקר, לא החל בשנת 1970 ולא הסתיים גם לאחר שהקצינים המתנשאים מענף 6 נפוצו לכל רוח בעקבות מחדלי יום הכיפורים. ייתכן כי אחת הסיבות לזלזול שרחשו קציני ענף 6 לענף 1 הייתה הנגישות שלהם, לעתים בלתי אמצעית, למקורות מידע שענף 1 לא היה שותף סוד להם, שגרמה להם רגשי עליונות בנוסח "מה אתם בכלל מבינים, לנו יש מידע מוצק 'מפי הסוס' האומר למעשה שאתם על הבנקט". לבד מחוסר הנגישות של ענף 1 למקורות צמרת, בוּדד הענף באותה עת גם מכל מפגשי המודיעין שנערכו עם המעצמות ושירותי המודיעין של צבאות זרים. מה שראשות מחלקת מחקר ואנשי ענף 6 לא הבינו בבורותם הרבה, הוא כי מה שרואים בצילום אוויר טוב אחד, אם יודעים לקראו ולהבינו נכונה, לא ישווה לשום סיפור המושג במפגשים עם סוכנים או גופי מודיעין זרים. בהערת אגב אספר כי בעת שחקרתי את נושא הפיקוד והשליטה בצבא המצרי ופניתי, לפי הנחיה של עוזר רמ"ח מחקר למבצעים אל"מ לברן, למדור הצבאי בבקשה לקבל את הידוע להם בנושא, הופניתי למש"ק שליקט כלאחר יד כמה כרטיסיות רעות מראה ודלות תוכן העוסקות בנושא. לשאלתי האם זה כל מה שידוע להם בנושא, נעניתי שיש להם עיסוקים דחופים יותר וכי עלי להודות על כך שבכלל הסכימו לדבר אתי... ברוך השם החונן לאדם דעת, גם בלי עזרתם הוצאתי את הסקירה.

    הענף הטכני, לעומת זאת, התייחס עניינית לנושא הצליחה וטען שהקמתם של הגשרים הצפים על תעלת סואץ תארך זמן ממושך למדי. הפירוש המעשי היה שלצה"ל אין מה לדאוג: עד שהמצרים יצליחו להטיל את הגישור הצף ולהרכיבו לכלל גשר שכוחות יוכלו לנוע עליו, יספיק צה"ל לגייס את כל מערך המילואים. זכור לי קוריוז: השתתפתי בדיון בנושא מסוים בנוכחות עוזר רמ"ח מחקר, אל"מ אהרון לברן. לחדר נכנס קצין בכיר באמ"ן והשיחה ביניהם נסבה על נושא הצליחה. האורח אמר משהו כגון: "שמעתי שהמצרים מתכוננים לצליחה, אני לא מאמין שהאפסים האלה מסוגלים לכך, אבל אני מתפלל שהם יתפתו לכך, או אז צה"ל 'יכנס בהם' ויהפוך את סיני לבית הקברות שלהם". אהרון לברן היה תמים דעים עם האורח.

    בני קאין סירב לקבל את הקביעה המקצועית של הענף הטכני באשר לזמן הדרוש להקמת הגשרים והחל לנבור בספריות ולחפש חומר על צליחת מכשולי מים במלחמת העולם השנייה. בסדרת 'קרבות' מתישה עם אנשי הענף הטכני דחק אותם בני אט־אט וגרם להם לקצר את הערכותיהם באשר למשך הזמן הדרוש להקמת הגישור.

    למותר לציין כי ענף מצרים והזירה הטכנית באמ"ן/מחקר לא הזדרזו לפרסם סקירות המשלימות את התמונה. לו עשו זאת, הם היו ודאי מצביעים על כך שבמקביל להכשרות הקרקעיות, מתקיימת בצבא מצרים פעילות ענפה בהיקף חסר תקדים הכוללת, בין היתר, הקמת שלוש חטיבות גישור עם 21(!) גדודים ואין ספור יחידות הנדסה האמורות לתמוך במבצע הצליחה, החל מגדודי פריצת דרכים וכלה בהקמת גדודים מיוחדים להנחת סער של צנרת מים, שלא לדבר על מערך האימונים האינטנסיבי בכל שדרות הצבא המצרי.

    לבסוף, בראשית שנת 1973 הוציא הענף הטכני סקירה מחלקתית בנושא הצליחה, גזרותיה ומשך הזמן הנדרש להקמת הגשרים. הסקירה המעיטה לעסוק במכונת המלחמה המצרית שנבנתה על מנת לאמן את הגייסות ולהכשירם למילוי המשימה. 

[1]. דקל, אליהו. "מודיעין תלוש מהקרקע". אלקנה: אלי דקל ספרים, 2010. תוכן העניינים בספר: http://www.dekelegypt.co.il./100624

[2]. דיוויזיית שריון מצרית חצתה את תעלת סואץ בפברואר 1960 והוצבה סמוך לגבול ישראל- מצרים. המודיעין הישראלי גילה אותה רק לאחר שהיא סיימה את היערכותה מול גבול ישראל באזור ניצנה.

[3]. צחוק הגורל: באזור זה חצה צה"ל את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

[4]. החל מההכנות הקרקעיות שהיו בתחום עיסוקנו בענף 1, עבור דרך ההצטיידות בציוד צליחה (באחריות הענף הטכני, ענף 7 במחלקת מחקר) וכלה באימון הגייסות ובמוכנותם למלחמה (באחריות הענף המצרי, ענף 6). 

[5]. מערות ואדי חוף שימשו עוד בשחר ההיסטוריה של מצרים כמחצבה לפירמידות ולאחר מכן משך אלפי שנה כמקור אבני מחצב לבניית קהיר. במלחמת העולם השנייה פיתחו הבריטים את מערות המחצב כמחסנים ראשיים לציוד מלחמתי. למערות נסללו כבישי גישה ואף קו של קרוניות רכבת. המצרים המשיכו לשכלל את המקום ובתקופה מסוימת אף אחסנו שם מטוסים וטנקים.

[6]. כחכם לאחר מעשה, ובעקבות מעקב אחר פיתוח התשתית הצבאית שהוקמה בסיני לאחר מלחמת יום הכיפורים, יתכן שניתן היה ללמוד מעצם הקמת תשתית מערכת המים, ומהיעדר מערכת דלק מקבילה, על מטרת הקמת המערכת ועל יעדי הלחימה של המצרים במלחמת יום הכיפורים. ראה להלן מאמר "טעויות במחקר השטח". 

[7]. את שולחנות החול גילה קצין הפענוח רס"ן יואב שרון, מיחידת הפענוח, שראוי לכל שבח.

[8]. חלק מהאמור בסעיף זה נודע לנו רק לאחר המלחמה, בגלל היעדר צילומי אוויר ובגלל פרשנות לא מעמיקה דיה, למעט המידע שהגיע ממקורות אחרים, אך לא הקדשתי מחשבה מספקת להבינו.

[9]. ראו מאמר "מוצב הפיקוד ברישת לחמן". בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע"

[10]. מכשיר פענוח המבוסס על שולחן אור עליו נע סרט הצילום, באמצעות מנועים חשמליים. מעל סרט הצילום מצוי סטריוסקופ, שניתן להזיזו מעל כל שטח הצילום. הסטריוסקופ מאפשר צפייה בתלת מימד בצילומים וכן מאפשר הגדלת התמונה באמצאות מעין מיקרוסקופ.

[11]. אורי בר־יוסף בספרו "הצופה שנרדם" ("זמורה ביתן 2001") מספר כי ראש המדור הצבאי, רס"ן יעקב רוזנפלד ("ינקיל") בענף מצרים (ענף 6), הוציא על בסיס נתוני הפענוח של אותה גיחת צילום, לקט המסכם את החידושים בתחום ההערכות של צבא מצרים, ביניהם: תוספת של למעלה מ־300 קני ארטילריה על כ־800 קנים המצויים בגזרה בכל ימות השנה; בכל גזרה דיביזיונית נתפס אחד מריכוזי דיפוני הסער על־ידי כלים-כנראה ציוד צליחה, באחד מהריכוזים אותרו בסבירות גבוהה מעבורות אמפיביות מסוג גי, אס, פי; ברוב ה"חצרות" שלמרגלות רמפות הטנקים אותרה מחלקת טנקים. הלקט הועבר כמקובל, לראשות מחלקת מחקר לאישור. זו ניסתה להוסיף ללקט פרשנות "ממתנת" אך עקב התנגדות ינקיל הלקט יצא בסופו של עניין ללא כל פרשנות. מסיפור זה ניתן ללמוד כי בעיקשות ניתן לכופף לעיתים גם את ראשות מחלקת מחקר שתסיר את פרשנותה, שאינה על דעת כותב הלקט. חבל שראש ענף 1 לא נקט בצעד דומה.

[12]. שאזאלי, סעד אלדין. חציית התעלה. תל אביב: מערכות, 1987. 

[13]. פרטים על תוכנית "הצריחים הגבוהים" ראו מאמר "מודיעין-אנטומיה של כישלונות" בקישור: http://www.dekelegypt.co.il./160517